הדאיות – סיפורן של מיילדות הבית בעזה של שנות ה 80

כמעט מוצ"ש, קצת לפני הסדנא האחרונה בסוף שבוע בנצרת עם מורה הזן – ניסים אמון. התיישבתי עם כוס קפה על מרפסת עם נוף גלילי צבוע בשאריות של שמש, ופגשתי את רון. דיברנו על ילדים ונכדים, כן כבר יש לו נכד, וכששאלתי במה הוא עוסק ענה : ' פעם עזרתי לרפא אנשים, היום אני מנסה לרפא מערכות בריאות'.  מה זאת אומרת ? שאלתי, ומצאתי את עצמי מנהלת שיחה עם סגן מנהל מרכז רפואי ברזילי באשקלון, ד"ר רון לובל.
אני דולה, אמרתי, מלווה בלידות הוספתי מיד -  למקרה שאין לו מושג על מה אני מדברת….  'את גם מילדת בית?' הוא שאל, ואני הסברתי קצת מה זו 'דולה'.
בדקות הספורות שנותרו לנו עד תחילת הסדנא (בסוף גם קצת איחרנו..)  שמעתי מד"ר לובל סיפור מרתק על מיילדות הבית המסורתיות בעזה של שנות ה-80.  ה'דאיות' הן נקראו אז, ואולי גם היום.
שאלתי את רון, האם אוכל לבוא אליו ולשמוע את הסיפור בשלמותו?, הוא נענה בשמחה, וכך, כמה חודשים לאחר הסדנא,  מצאתי את עצמי מגיעה לראשונה לבי"ח ברזילי באשקלון, מחפשת במסדרונות ההנהלה את המשרד הנכון. הזמן עבר מהר, הסיפורים ריתקו אותי,  היה גם משהו מרגש באפשרות למצוא כל כך הרבה נקודות חיבור ביננו – למרות הבדלי הגילים, למרות הבדלי ה'תארים'.

ספר לי על הדאיות, ביקשתי.

"היינו כעשרה ישראלים ובערך 2000 פלשתינאים עובדי מערכת הבריאות הממשלתית בעזה שתחת  השלטון הישראלי."
'בשנות השבעים', הוא מתחיל לספר ' שמונים וחמישה אחוזים מהלידות בעזה היו בבית."
ד"ר רון לובל, כיהן בתפקיד סגן קצין מטה לענייני בריאות במינהל האזרחי בעזה בין השנים 1988- 1994, מתחילת האינתיפאדה הראשונה ועד להחלה של האוטונומיה ברצועת עזה.
"אצל חלק מהמשפחות המשכילות יותר בעזה, הלידה בבית התנהלה בנוכחות רופא מהמשפחה, אך ברוב הלידות הייתה נוכחת ה'דאיה' – המיילדת המסורתית.
באותה תקופה בעזה, על פי ההערכות, כ- 150 – תינוקות מתוך 1000 נפטרו סביב הלידה.
מ –67' , הכיבוש הישראלי, ניסתה מערכת הבריאות באזור ליצור מגמה של מעבר מלידות בבית ללידות במוסדות הרפואיים. המנהל האזרחי נתן מענקים , הבטיח מתנות – אבל נשים בעזה המשיכו ללדת באותה הדרך בה אימא שלהן ילדה, בסביבה המוכרת להן, ועם אותם כללי מסורת בה הן גדלו.
אמצעי עיקרי בניסיון למגר את תופעת לידות הבית  בעזה היה 'רדיפת' הדאיות.  בכל דרך אפשרית, ניסתה מערכת הבריאות הממשלתית לעצור את פעילות הדאיות. ניסו להכשיל את פעולתן, לפרסם את כישלונן בציבור בכל פעם שילוד נפטר, לאיים עליהן, להשפיל אותן, ועוד.

חשוב להבין, שאחוזי תמותת התינוקות היו מאד גבוהים, והפעולות כנגד הדאיות נעשו מתוך הרצון להביא לתוצאות לידה טובות יותר באזור.      אך הזמן עבר, ושינוי משמעותי לא קרה.  רוב הלידות התרחשו בבתים בנוכחות הדאיות, ותוצאות הלידה לא השתנו.
הדאיות היו נשים שקיבלו את הידע ליילד מאימא, סבתא, או מהמיילדת המסורתית של המשפחה לפני שפרשה.  הן עבדו ללא תנאים מספקים של הגיינה, ללא ציוד, ופעמים רבות ללא ידע מתאים. וכמובן, הן פחדו להעביר את האם או התינוק אם נזקקו לעזרה רפואית אל בית החולים, בגלל האיומים והרדיפות שספגו.   אבל לא רק בגלל האיומים הן לא ביקשו עזרה רפואית מהממסד.  רוב האוכלוסייה בעזה הייתה מסורתית ומנהיגיה הטיפו לחוסר-אמון כלפי הממסד.  לא רק כלפי הממסד הישראלי, גם הרופאים הפלשתינאים ייצגו את הממסד, ואילו הדאיות לעומתם, ייצגו את המסורת. ולשבור את המסורת היה דבר שלא בא בחשבון.
"השקענו רבות במחשבה איך ליצור שינוי בתפיסת הממסד הרפואי אצל התושבים ולקרב את הלידות כמה שיותר להתנהל תחת פיקוח רפואי. למישהו בהנהלת  מערכת הבריאות בעזה, היה רעיון. הוא אמר, אולי, במקום לרדוף את הדאיות,  – נחבק אותן.

ה'דאיות' מקבלות הכרה ורשיון עבודה!!

זה קורה בשנות ה-80 המאוחרות,  ואנחנו מתחילים לאסוף את קבוצת הדאיות הראשונה שתעבור הכשרה ע"י הצוות הרפואי, תקבל בחינם ציוד ואפשרות לתמיכה ועזרה מקצועית.  הקבוצה הראשונה הורכבה מהדאיות הפחות כפריות,  היותר פתוחות,  ובסיום ההכשרה הן גם קיבלו חותמת – רשיון של הממשל בעזה.  כלומר המהפך היה ענק, הן קיבלו הכרה ותמיכה מהאוטוריטה הקיימת בעזה.
התהליך שהתחיל  לאט לאט ובחשדנות, הפך לסיפור הצלחה. השמועה התפשטה, עוד ועוד דאיות הגיעו לקבל הכשרה, לקבל ציוד חינם, ולקבל תעודה! הן כבר לא עבדו במחתרת, ולא היו צריכות להסתיר את פעולתן, עכשיו הן קיבלו הכרה והערכה, וכמובן גם עזרה. הן קיבלו ערכת לידה, וכשהחזירו אותה אחרי שימוש, הן קיבלו סט סטרילי חדש ללידה הבאה.
השינוי היה עצום. המהלכים האלו העלו את היכולת המקצועית של הדאיות,  שיפרו את הרגלי הניקיון שלהן, אפשרו להן לקבל ייעוץ מקצועי ולהחליף חוויות וידע בינן לבין עצמן (כי מותר היה כבר לשוחח בגלוי על הלידות). אחד הדברים המשמעותיים שנוצרו בעקבות הקורסים הנ"ל, היה יצירת אמון הדדי בין הדאיות ובין הצוות הרפואי של 'הממסד'. ובנוסף גם התפתח נוהל דיווח והתקבלה תמונה יותר ברורה על נתוני הלידות בעזה.
"המצב אמנם השתפר, אבל השאיפה הייתה ונשארה – להביא למצב בו הלידות יהיו תחת פיקוח רפואי.
לטובת העניין גייסו את אנשי הדת,  בבקשה שיכניסו בדרשות של יום שישי במסגדים, את החשיבות של לידות תחת פיקוח רפואי. ואם לא בבית חולים, ניסו לפחות לשכנע את האוכלוסייה המסורתית לשקול את האפשרות ללדת  אצל רופא גינקולוג עזתי.
אך למרות הכל, המסורת הייתה עדיין זאת שנתנה את הטון בנושא הלידות.  תוצאות הלידה השתפרו, אך לא מספיק.  רוב הלידות עדיין התנהלו בסביבת הבית, ואנחנו ניסינו ליצור עוד התקרבות.
חשבנו איך נוכל ליצור מקום שלא ירגיש מאיים כמו בית-חולים אבל יהיה בעל פוטנציאל התערבותי במקרה הצורך.

 

מרכזי לידה בעזה??!

הקמנו שלושה 'חדרי לידה' פריפריים, לא בתוך בתי-החולים.  אלו היו מבנים 'מספיק עניים' כדי שייראו כמו בית, ובהם במשך עשרים וארבע שעות ביממה הייתה אחות מיילדת מוסמכת, ובחלק מהיממה נוכח גם רופא נשים.  בבית הזה יצרנו חדר-לידה עם כל הציוד של חדר-לידה, ולשם היו יכולות הדאיות להגיע עם היולדת בעת הלידה.  המיילדת והרופא נמצאו בחדר אחר, וההסכם היה שהם לא נכנסים לחדר הלידה ולא מתערבים בתהליך הלידה אלא אם כן נתבקשו על ידי הדאיה או היולדת להיות נוכחים."
לא יכולתי שלא להתרגש מהעובדה שיושב מולי סגן מנהל בית חולים בארץ ומספר לי על צוות רפואי- ישראלי-פלסטיני שהקים מרכזי לידה!!!
הוא מחייך ומסביר לי, "תראי, רק בעזה אפשר היה ליצור בזמן קצר תהליך שכזה. אצלנו, הרעיון הרי היה נעצר בדרך בעשרות וועדות ואישורים …"    החיוך שהיה בי הפך לאנחה כשנזכרתי במאבקים של תנועת 'נשים קוראות ללדת' , בחלומות על מרכזי לידה שעדיין לא מתגשמים ובמיילדות-הבית שכבר שנים נאבקות על תמיכה ממסדית.

באותה נשימה כששאלתי אותו מה דעתו האישית על מרכזי לידה ולידות בית בארץ,  הוא ענה בדיפלומטיות שאין לו כלים לענות,  שעדיין לא עמד במצב שדרש ממנו לקבוע דעה בנושא, ושאין לו כרגע שום נגיעה אליו בחייו המקצועיים…
ואיך 'בתי הלידה' האלו התקבלו באוכלוסייה המסורתית? שאלתי את רון,  "בהתחלה מעט מהיולדות ורק חלק מהדאיות העזו להגיע.  אבל אחרי שרופא ב'בית-הלידה' הציל תינוק, הדאיה כבר רצתה להמשיך ולבוא עם היולדות לשם, כי שם הרגישה בטוחה יותר.  הרופא הפך אט אט מאויב לידיד, השמועה נפוצה, יותר נשים הגיעו לבתי הלידה, ויותר נשים ביקשו ללדת בנוכחות רופא.
ב'בתי הלידה' היה  קו טלפון, חשמל, וגם גנרטור שסיפק גיבוי בהפסקות החשמל הרבות שהיו באזור.  כלומר  ב'בית הלידה' הייתה אפשרות להזעיק אמבולנס  ממשלתי במקרה הצורך,  אמבולנס ממשלתי ולא רכב מקומי מאולתר, כי בעזה  בתקופה ההיא רק אמבולנס ממשלתי עוכב פחות במחסומים ויכול היה להגיע תוך זמן קצר לבית חולים ולא אחרי 4-5 שעות….
בתי הלידה יצרו אפשרות לידה אינטימית, מסורתית, עם הפרטיות והכבוד הנדרשים, ויחד עם זאת סיפקו תנאים מתאימים ובטחון רפואי במקרה הצורך.
השינוי במעמד והכשרת הדאיות, יחד עם הציוד הסטרילי והאפשרויות הרפואיות ב'בתי הלידה'  הצליחו סוף-סוף ליצור שינוי משמעותי.  שינוי תפיסתי כפי שתואר וגם שינוי בתוצאות הלידה – "אחוזי התמותה" מספר לי ד"ר לובל, "ירדו בצורה משמעותית.  ב1994,  אחוזי תמותת התינוקות ירדו אל מתחת ל- 30 מתוך 1000.   עדיין גרוע בהשוואה לסטנדרטים מערביים אך הישג אדיר בהשוואה למצב שהיה שנים מעטות קודם לכן"

הנחתי את העט על השולחן וסגרתי את המחברת.  אמנם סיימנו את הסיפור על הדאיות, אבל עדיין סיקרנו אותי כמה פרטים על האיש שיושב מולי.   אז איך הגעת לסדנה רוחנית עם ניסים אמון? לא התאפקתי וחשפתי את סקרנותי…  (אני שונאת את המילה הזו 'רוחניות' אבל לא מצאתי דרך אחרת לתאר את אופי הסדנה במילה אחת..)
רון סיפר לי על  ההכרות הראשונה שהייתה לו עם עולם הרוח, עם תקשור ודברים שעד אז לא היה מעיף מבט לעברם…  שיחה ארוכה התנהלה ביננו על השינוי שהוא חווה בתפיסת החיים, על ספרים  ועל אנשים שהשפיעו על כל אחד מאתנו ופתחו אפשרויות חדשות. דיברנו גם על התקופה הקשה שעברה על משפחתו בתקופת  ההתנתקות, איך ממש מולם ישובים פורחים הפכו לחורבות, ועל הצורך למצוא איך לחיות בשלום עם חומת הענק שנבנתה ממש צמוד לביתם במושב נתיב-העשרה.
סיפרתי לו עד כמה נהניתי מהשיחה ושתקשורת עם אנשי צוות בבית-חולים היא נושא מעניין בשבילי  כדולה, והוא אמר שאני הדולה הראשונה שהוא זוכה להכיר.     כן יירבו, עניתי…
נסעתי את הדרך הארוכה מאשקלון הביתה.  בדרך עצרתי לשתות קפה, לנשום לרגע את מה שהיה.

החיים מלאים במפגשים מקריים והזדמנויות שאפשר לבחור לקחת, או לא.  שמחה שבחרתי לקשקש על הא ועל דא עם האיש שישב לידי במרפסת עם הנוף הגלילי, (ברוב המקרים אני חסרת סבלנות  ב'סמול טוק'),  שמחה שבחרתי לפגוש איש מעניין וללמוד פרק מרתק בהיסטוריה הכל כך קרובה אלינו.

ד"ר רון לובל, מכהן כיום כסגן מנהל מרכז רפואי ברזילי באשקלון.
גר במושב נתיב-העשרה, אבא לשניים וסבא ליונתן.
ד"ר לובל החל את דרכו ברפואה פנימית, וכיהן בין השנים 1988-1994 בתפקיד סגן קצין מטה לענייני בריאות במנהל האזרחי בעזה. הוא מעורב במשך שנים בפרוייקטים משולבים לישראלים ופלסטינים בתחומי הבריאות.

 קרן פרידמן גדסי – מאי 2007

השאר תגובה