הרווח שבין הצירים

בבית הספר התיכון בו למדתי, לימדו אותי שיש  - זמן חשוב, הזמן שבו משהו קורה, שבו  מתקדמים – זמן השיעור.  ויש את מה שבין לבין – זמן ההפסקות. זמן שנחשב לא מאד משמעותי ולא דורש תשומת לב מיוחדת למה שמתרחש בו.
הבנות שלי לומדות בבית ספר דמוקרטי.  יש להן בבית הספר גם זמני שיעורים קבועים, (שהן בוחרות), אבל המושג הפסקה לא נמצא בשפה של בית הספר. אין משהו אחד שהוא העיקר, שאליו מתייחסים, ושיש ממנו – הפסקות.  האג'נדה של בית הספר היא שהחיים הם מה שקורה עכשיו, לא משהו שאמור לקרות. ולכן 45 דקות של למידת חשבון מקבלות יחס שווה ערך לשיחה משמעותית שהתרחשה בחצר 'בין לבין'..
כמו בבית הספר שלי, אני שמה לב שגם אצלי יש נטייה להחשיב משהו יותר ממשהו אחר. הדברים בחיי לא מקבלים יחס שווה ערך ברגע נתון. יש בי משהו שמסווג אותם כחשובים יותר או פחות.  לכתוב מאמר יותר חשוב משיחת טלפון עם חברה,  את זה אני אעשה ב'הפסקה' מהכתיבה, אני אומרת לעצמי.

הפסקה פעילה
הפסקות.  יש בי עדיין חלק שפחות מחשיב אותם מה 'שיעור' עצמו.  אבל המושג 'הפסקה פעילה' מהדהד בתוכי,  כי יש עוד משהו בהפסקה שהוא לא רק היותה בין משהו למשהו .  אני יודעת שכשאני בזמן הזה ש- בין לבין – כשאני שמה לב שאני ברווח שבין הדברים,  עוד משהו מתרחש.
הרגעים של בין לבין.  הם הרגעים של נסיעה שבין ארוחת הצהריים להרצאה, או הרגעים כשקמתי מהמחשב לשטוף כלים.  אני לא צריכה לעצום עיניים ולנשום, זו פשוט הפסקה ממשהו שעשיתי קודם, ודווקא שם, ברגעים האלה שבין לבין, כשהפסקתי את ה'משהו החשוב' לטובת איזו פעולה יומיומית – דווקא שם משהו אחר קורה לי, איזו הבנה חדשה מגיעה.   בכל פעם מחדש אני מופתעת איך כמה רגעים קטנים של הפסקה הביאו איתם תנועה אחרת ממה שהייתה בי קודם לכן.
כשאני ברווח, ואני מודעת להיותי בו,  כשאני מתרווחת בכורסה, או שוטפת כלים , אני עושה  פעולת הסכמה לעזוב לזמן מה,  את הפעולה הקודמת. אני  ב הסכמה פעילה להפסקה.

המרווח הסינפטי
גם בתוך הגוף שלנו, במעבר של מסר בין עצבי לפעולה, דווקא ברווח בין תא לתא, משהו משמעותי קורה. הרווח הזה שנקרא המרווח הסינפטי, הוא האזור בו מתרחש תהליך של בחירה, בחירה האם להעביר את המסר הלאה או לא. האם להעביר את המסר מהר או לאט חזק או חלש
בין תא לתא, בין פעולה לפעולה,  ישנו מרווח שיוצר אפשרות בחירה.  'הפסקה' בין פעולה לפעולה, הפסקה שמאפשרת שינוי.

צירים ומה שבינהם
כשמדברים על לידה מיד מדברים על צירים.  ההתייחסות לזמן הציר היא התייחסות לזמן בו 'משהו קורה'. אנחנו 'מתמודדות עם הצירים' אנחנו 'עובדות' עם הציר, אנחנו מפחדות מהם, מקבלות אותם, מתזמנות אותם, מודדות את העוצמה שלהם, את המיקום שלהם, את האופי שלהם.  הצירים חזקים או חלשים, יעילים או לא. מקדמים או לא.
זה מעניין, כי לידה מנקודת המבט הפיזיולוגית היא לא הצירים עצמם, לידה היא התנועה בין התכווצות להרפיה, תנועה בין פעולה ובין מנוחה. בלי אחד מהם, לא תתקיים התנועה עצמה.
זה מעניין גם כששומעים את ורנה שמידט * שחוקרת את הפיזיולוגיה של הלידה אומרת כי "תהליך היפתחות צוואר הרחם הינו תהליך היפתחות פאסיבי", והרי אנחנו,  ממוקדים כמעט לגמרי, בפעולה של הציר – ש'פותחת'.
נגיעה קצרה בפיזיולוגיה תיתן לנו הבנה נוספת על המושג היפתחות פאסיבית.   השכבה החיצונית של שריר הרחם הינה סיבי שריר אורכיים אשר בזמן ציר מתכווצים לכל אורכם מלמעלה ועד למטה לכיוון צוואר הרחם. השכבה הפנימית ביותר, מורכבת מסיבי שריר רוחביים, הבנויים כמו מעגלים שמחבקים את התינוק, ונהיים צפופים יותר ויותר בחלק התחתון של הרחם  ובצוואר הרחם. בתהליך הלידה הם הופכים להיות יותר ויותר רפויים ודקים ומאפשרים היפתחות. תהליך הלידה הוא תהליך הרמוני של תנועה בין שתי מערכות שריר אלו, האחת מתכווצת והאחת נפתחת, כל גל נע בין תנועת הכיווץ כלפי מטה ותנועת ההתרחבות וההיפתחות,  הן משפיעות ומושפעות אחת מהשנייה.
ובכל זאת,  אנחנו מקפידים להיות עסוקים במה לעשות ואיך לעשות בזמן הציר, וכמעט ולא מפנים תשומת לב לתהליך ההיפתחות הפאסיבי , ולאילו תנאים הוא מבקש כדי לקרות.
הזמן הפאסיבי  מקבל מאיתנו יחס של – בין לבין. בין משהו למשהו. בין ציר לציר.  כלומר ה'משהו' הוא העניין, ולידו יש משהו אחר, שהוא – בין לבין…
מה יקרה אם ננסה להפוך את דרך ההתייחסות שלנו, ונאמר, את מה שלא רחוק כלל ממה שמבקש התהליך הפיזיולוגי, נאמר -  שמיקוד תשומת הלב שלנו בלידה יהיה דווקא למרווח. לזמן ההפסקה.  ונביא לשם איכות של  הסכמה פעילה להפסקה, מעניין לבדוק מה אז יתאפשר.  ואולי במקום 'ההפסקה בין הצירים' או 'מנוחה מהציר' נקרא לזמן הזה בשם אחר. שם שיגדיר את משמעות הזמן הזה  והוויתו,  ולאו דווקא ביחס לציר.  (הצעות לשמות יתקבלו בברכה..)
התייחסות כזו מבקשת קודם כל שנכיר במשמעות של התנועה ובעובדה שתהליך הלידה מתרחש בכל רגע, אבל ממש בכל רגע, ובאותה מידה מתקיימת תנועה ושינוי כשהרחם במצב אקטיבי או כשהוא במצב פאסיבי. ההכרה במשמעות התקיימותם של המצבים השונים מביאה אותנו להתבונן על התנועה האוטומטית שלנו.

מה 'תופס' את תשומת הלב שלי?
אם נבקש מהאדם שלידנו לשים לב לגוף שלו לרגע, ולספר לנו למה הוא שם לב, סביר להניח שיספר מיד על המקומות ה'מציקים'.   'הגב התחתון קצת…  גם הכתפיים' הוא אולי יגיד,    'והעורף, או  העורף..'

האיזור ה'לא נוח'  – מיד מראה את עצמו.   ואם נשאל אותו קצת אחרת, ונבקש ממנו שיספר לנו איפה בגוף הוא מרגיש נוח כרגע,  סביר שייקח לו כמה שניות לענות.    הוא יעצור, יבדוק איך המקומות השונים מרגישים, יפגוש בדרך את ה'מציקים' שקופצים מיד, יגיד להם שלום וימשיך אל עבר המפגש עם המקומות שנוח להם כרגע.
עכשיו, הוא מודע לכך שיש בו גם וגם.  גם מקום שמרגיש מכווץ, לא נוח, וגם מקום אחר, שבו זמנית, מרגיש נוח.  תשומת הלב שלו עברה ממקום למקום, עם הכרה בקיומם של שניהם.
לרוב, על מנת להיות בקשר עם איזורי הנינוחות, ועם האפשרות למנוחה, תידרש הזמנה ממוקדת לכך.
כמו להזמין את עצמי להיות בקשר עם מה שאני אוהבת בבעלי אחרי ארוחת הערב בה הוא עצבן אותי נורא.  האם זו מניפולציה שאני עושה לעצמי כדי 'לא להתעצבן'?   לא. אני מסכימה להתעצבן, ובו זמנית יוצאת מנקודת הנחה שתמיד יש גם עוד משהו. ושאני יכולה לבחור להיות בקשר גם איתו.

הזמנה ממוקדת
בזמנים מאתגרים, כמו בלידה, בדרך כלל נצטרך הזמנה ממוקדת ממישהו חיצוני. ממישהו שמלווה את התהליך. המעבר בין זמן ציר ל זמן מנוחה (עוד לא מצאתי את הביטוי המתאים…) הוא מעבר מאתגר.  מערכת העצבים האוטונומית שאחראית על מצב פעולה, מתעוררת אוטומטית כתגובה להתכווצות הרחם. זה קורה מהר.   לעומת זאת, למערכת המשלימה שלה, אשר בעלת איכות של ויסות מחדש לאחר העוררות והפעולה, לוקח זמן ארוך יותר לתפוס מקום, והיא זקוקה למצע מתאים.
כלומר, לשים לב שהתחיל ציר, שיש התכווצות- זו לא בעיה. מיד הגוף נכנס למוד התארגנות לפעולה. אולם לשים לב שהציר נגמר ועכשיו – זמן מנוחה – לזה לוקח זמן, ובמקרים רבים אם לא 'נגיד' לגוף שהציר נגמר, הוא יישאר במוד התכוננות גם כשהרחם במצב הפאסיבי שלו. אבל ההיפתחות תוכל להתרחש רק מתוך תנועת המעבר הזו, בין מצב למצב. לכן, נדרשת תשומת לב מודעת לזמן הפאסיבי של הרחם, והזמנה ממוקדת להיות בקשר איתו.  אחרת יכול להיות מצב בו המערכת נמצאת במוד התכוננות כל הזמן, כשההתמקדות שלנו היא רק בצירים, מתוך ההבנה המוטעית ש – צירים = לידה.
אחת הנשים שפגשתי בקליניקה,  לימדה אותי על מיקוד תשומת הלב בזמן שבין הצירים. את שתי הלידות הקודמות היא תיארה כסיוט. מהירות, בלי הפסקות, מתחילות בלי הודעה מוקדמת ואין זמן לנשום. ' לא היו לי הפסקות בין הצירים היא אמרה, זה היה כמו ציר אחד ארוך במשך שעה עד שילדתי. זה היה כל כך אינטנסיבי שכל מה שאני מרגישה עכשיו זה רק למצוא דרך לעבור את זה בשלום'.
לקראת הלידה השלישית נפגשנו לפגישה אחת, בה הבנו יחד שבגלל המהירות שבה הלידות שלה מתקדמות, היא הגיבה בסטרס והייתה עסוקה רק בהתגוננות, הלידה נחוותה עבורה כהתקפה אחת ארוכה. מכיוון שאני יודעת שתמיד יש הפסקות בין הצירים, כי זו מהות הלידה, התנועה האורגנית בין המערכות, פשוט סיפרתי לה ולאיש שלה את כל זאת.  השלב הבא היה לבדוק מה יעזור לה לשים לב לזמן שבין הצירים, והסברתי את המשמעות של מיקוד תשומת הלב לשם. מצאנו כמה כלים שנראו יעילים עבורם. בשיחת הטלפון אחרי הלידה היא אמרה "זו הלידה הראשונה שאני נוכחת. פתחתי עיניים והסתכלתי על התינוק יוצא." כששאלתי מה היה הדבר שאיפשר זאת היא אמרה בפשטות 'ההפסקות בין הצירים'.

להבחין במרווחים מאפשר תנועה מותאמת
אולי במקום להגיד על הדברים 'חשוב' ו 'פחות חשוב',  אני יכולה להזמין את עצמי פשוט לבדוק מה התנועה המותאמת עכשיו. על מנת לפגוש את זה אני נדרשת לשים לב למרווח הסינפטי שבין פעולה לפעולה. להיות נוכחת במרווח הבחירה.
פעולה אינה חשובה יותר או פחות מהמנוחה. איכות הפעולה של הציר אינה חשובה יותר או פחות מהאיכות המווסתת של הזמן בין הצירים.  כשאנחנו מאפשרים לשניהם להיות, התנועה הבאה שתופיע מתוך מצב של ויסות מחדש,  תהיה התנועה המתאימה. והיא אולי תהיה אחרת מהתנועה הקודמת. אולי הציר הבא יהיה שונה מהציר הקודם,  כי הסכמתי להיות במרווח שבין לבין, במרחב הבחירה.

קרן פרידמן גדסי – 2011

3 תגובות ל “הרווח שבין הצירים”

  1. מיכל

    כי כשהרגע הזה הוא לא "אחרי", וגם לא "לקראת", הוא פשוט מה שהוא – דברים יכולים לקרות בתוכו. האורך שלו איננו ביחס לכלום, וכך גם התנועה שלו.

  2. חופית

    קרן,תודה רבה.
    כמה עמוק וכמה חשוב!

השאר תגובה