על שליטה וחוסר שליטה בלידה

"חכם השביל מההולך בו"

"בתהליך הלידה" סיפרתי לה, "לעיתים ישנו שלב, בו אישה צריכה לוותר. לוותר על הידע, על השליטה, ולהתמסר רק לתחושות הגוף. לפעמים זה נראה כאילו היולדת 'יצאה מדעתה'. שם מתבקשת היולדת, להסכים למה שקורה בתוכה."

היא הסתכלה עלי ושתקה. אחר כך אמרה בשקט "אני נורא מפחדת להשתגע".
היא סיפרה שכנערה צעירה הייתה עדה לרגעים בהם אחותה הגדולה איבדה את שפיותה ואושפזה לתקופה ארוכה. הפחד שזה יכול כל רגע לקרות גם לה, אמרה, אינו מרפה מאז.
הפחד מכך שמשהו בתוכנו יגיב בדרכים מסוימות שאין לנו שליטה עליהן מלווה את כולנו,  ומלווה נשים רבות לקראת הלידה.

אני זוכרת את הזמן בו הבנתי שהלידה דורשת מאתנו משהו אחר מתוכנו. יכולתי לזהות בברור כי ישנו שלב בלידה בו היולדת עוברת שינוי במצב התודעה וכל התנהגותה אינה קשורה לחלוטין למה שקורה מסביבה אלא רק למה שקורה בתוכה. היא מפסיקה להיות נחמדה ונימוסית לסובבים אותה, היא 'לא מצליחה' לדבר, היא  נמצאת במקום 'אחר' , לא 'כאן'. השאלה שהתרוצצה בתוכי הייתה -  מה גורם לחלק מהנשים להסכים להיות בתוך 'המקום האחר' הזה, ואילו לאחרות לחפש כל דרך רק לא להיות 'שם' ?
לאורך הזמן, הבחנתי שההסכמה לעבור ל'מקום אחר',השינוי במצב התודעה, הינו ברוב המקרים שלב הכרחי להתקדמות הלידה. התנגדות למעבר הזה עלולה ליצור התנגדות ללידה ולעיתים 'עצירה' בהתקדמות.
היו שני כיוונים עיקריים שעניינו אותי: האחד – לנסות להבין לעומק את המתרחש בגופנו במוחנו ברגשותינו ובתודעתנו בשלב מיוחד זה בלידה, השני – להתבונן יחד עם היולדות בהיבטים המאפיינים את חייהן, בדרכי התמודדותן עם אתגרים בחייהן, בדרך השקפתן על גופן ועל הלידה, ולפגוש יחד איתן מה קרה להן באותו 'זמן תודעה אחר', בלידה.
פעמים רבות כשתיארו נשים את השלב הזה הן השתמשו במושגים -  'איבדתי שליטה' 'יצאתי מדעתי' 'הרגשתי שתכף אני משתגעת'. אצל חלקן התווספה לתיאור הנ"ל תחושה של פחד עמוק.
ניסיתי להבין מה מתורגם אצלנו בחיים כ'איבוד שליטה',  'איבוד הדעת'.

ידיעה-של-הראש    ידיעה-של-הגוף

שליטה וידיעה מייצגות בעולם בו אנו חיים היום, את יכולות ההבנה והחשיבה של החלק החושב, המוח החושב.
לכן, כל תהליך שקורה ממקום אחר בתוכנו, מתורגם על ידי המוח החושב כ'חוסר שליטה' מכיוון שהוא, המוח החושב, אינו שולט בו. כלומר -  אינו מתכנן אותו, אינו בעל יכולת לקבוע מתי הוא יתחיל או יסתיים, וכיו"ב. אולם היכולת הזו, 'לחשוב' ממקום אחר בתוכנו, היא בעצם עוד סוג של מיומנות, עוד סוג של אינטליגנציה, עוד מצב תודעה. המעבר, שמתואר על ידי נשים בלידה כ 'הייתי במקום אחר', 'עולם אחר' –  הינו מעבר מ – ידיעה-של-הראש ל – ידיעה-של-הגוף.
כשאנחנו מבינות (בראש) שאנחנו לא באמת משתגעות או מאבדות את דעתנו אלא זהו מעבר חיוני ל'חשיבה של הגוף' – יש הזדמנות להתמיר את הפחד מהשינוי ולוותר על ההתנגדות.

מוח-קדום   מוח-חדש

מישל אודנט מסביר את השינוי בהסבירו את הלידה מנקודת מבט הורמונלית. על מנת ללדת, הוא אומר, האישה בלידה צריכה להפריש קוקטייל הורמונלי מיוחד המופרש ממבני-המוח הקדום שלנו. מבני-המוח הקדום הם בעצם חלק המוח הפעיל ביותר בתהליך הלידה.
כשהמוח הקדום בפעולה, הוא מאפשר תמיכה במציאות אחרת, כזו שמעבר לגבולות הזמן והמרחב. למוח הקדום קשר למערך הרגשות והאינסטינקטים.
אך בכדי שמבני המוח-הקדום יוכלו להיות בפעולה ולהפריש את מערך ההורמונים המיוחד,  הם זקוקים לתנאים מיוחדים. הם זקוקים לצמצום זמני בפעילותו של המוח החדש, המוח הנאוקורטיקלי. המוח החדש אחראי לקונספט גבולות הזמן והמרחב. הוא האחראי על החשיבה הרציונלית, על האינטלקט, הוא האחראי על כל רגע בו אנחנו פועלים מתוך איך שאחרים רואים אותנו…  כשהמוח החדש דומיננטי הוא מפריע לפעולתו של המוח הקדום ולהפרשת ההורמונים החיוניים להתקדמות הלידה. המוח החדש עסוק ב – איך אני נראית, מה חושבים עלי, מי מסתכל עלי, וגם בצורך לתכנן תוכנית פעולה ל 'מה יקרה איתי מעכשיו'. התעסקות בכל אלו מפריעה לתהליך הטבעי והחיוני בלידה שקראנו לו המעבר ל 'חשיבה של הגוף'.
בשלב בו יולדת נראית כאילו היא ב'פלנטה אחרת', מנתקת עצמה מכל מה שמסביבה או ממי שמסביבה, ונכנסת למעין מסע פנימי, שם, מתרחש שינוי במצב המודעות אשר נוכל לקרוא לו : ירידה בפעילות הנאוקורטיקלית (של המוח החדש).

אלו הנמצאים עם היולדת, המבינים אספקט חשוב זה בפיזיולוגיה של הלידה, לא יטעו וינסו ל"החזיר אותה לשפיות".  הם מבינים שכל גירוי של האינטלקט – עלול להפריע להתקדמות הלידה.
הם יעזרו לה 'להיות בתוך עצמה', ויהיו שם בשבילה כך שתרגיש מספיק בטוחה 'להיעלם'.
כדי ש'הראש החושב' יוכל לפנות מקום לזמן מה, ולתת את המושכות ל'חשיבהשלהגוף' , לידיעה הפנימית, לפעולתו של המוח הקדום,  כדי שזה יקרה, 'הראש' צריך "שישכנעו" אותו שהכל בסדר. הוא מפחד שמשהו מסוכן יקרה, הוא עומד על המשמר, הוא זה שדואג לדעת הכל. הוא האחראי.
מה עוזר לו להיות שקט ולוותר על 'השליטה'?  מידע. הרבה מאתנו אוספים/אוספות הרבה מידע לקראת הלידה על מה מתרחש בגוף, מה עובר התינוק, מה הם פרוצדורות בית חולים בלידה. זה עוזר לו, ל'ראש' להיות רגוע.
גם המוניטור המאפשר לשמוע את דופק העובר בהיותו ברחם ועל ידי כך לדעת שהוא מרגיש טוב, מאפשר ל'ראש' להרפות את המושכות מעט, ולהסכים לנוח.
כך גם צוות רפואי מיומן ומסביר פנים המשרה בטחון או נוכחות דולה – מאפשרים ליולדת ובן זוגה לדעת מה קורה בשלבים השונים, ועל ידי כך יכול המוח הנאוקורטיקלי של שני בני הזוג לוותר לזמן-מה על הדומיננטיות, ולאפשר לתהליך הלידה לעבוד מתוך ידיעת-הגוף.

'איך אני נראית'  או 'שליטה עצמית'

כשאני מדברת עם נשים/זוגות על השלב בלידה, בו נדרש מיולדת לעזוב את ההבנה ולהתמסר לתחושה, אני מספרת שזה שלב בו אישה לעיתים נסערת , מנותקת מכל מה שמסביבה, משחררת קולות ואולי נראית כיוצאת-מדעתה. לרוב אני גם 'מדגימה' איך זה נראה (תנוחות תנועות קולות …)

וכולנו צוחקים, הם מהמבוכה…  ואני מהתגובה הנבוכה שלהם…

אחת מהנשים אמרה לי 'אצטרך עזרה.  אני רגילה במצבים קשים להיסגר בתוך עצמי לשתיקה מכווצת. מפחדת מה ישתחרר מתוכי. אצטרך שתעזרו לי להרגיש נוח'.
אחרת סיפרה לי על לידתה הקודמת, שבשלב בו צריך לדחוף את התינוק החוצה, היא פשוט לא הצליחה לעשות זאת. היום היא מבינה, כך אמרה, שלא ממש דחפה כי פחדה שתצרח כמו ה'לא נורמליות' ששמעה בחדרים האחרים…  אישה זו בחיי היום יום, בדרך-כלל מאד שקטה ומופנמת.
לעיתים מה שיעצור אישה יהיה הפחד מהמקום הלא מוכר,
כמו בוקע ממנה משהו שאף פעם לא היה,
משהו שאין לה שליטה עליו. ומה אם לא תצליח לעצור אותו?
במקרים רבים אחרים היא מפחדת להיסחף להתנהגות שנראית מוזרה ומשוגעת – והיא לא רוצה להיראות כזו.
כמו אותה אישה, שבשלב האחרון של הלידה, כשהרגישה שהיא צריכה לשאוג ולצעוק לדחוף ולהשתגע כדי ללדת, היא פשוט הוציאה את כולם מהחדר, וקראה למיילדת רק כשהרגישה שהראש עומד לצאת.
במקרה הזה,  בן הזוג/אימא שלה/דולה/מיילדת/רופא – כולם 'עוררו' אצלה את המוח החדש, את הראש החושב, את: 'איך אני נראית' – והפריעו ליכולת שלה לעבור את שינוי התודעה. בחוכמתה הפנימית הבינה מה מפריעה לה ואומץ ליבה עזר לה לפתור זאת!

לנסות לשלוט או להסכים

מה שולט בנו?        במה אנחנו מנסים לשלוט?

החבר של 'שליטה' – זה לא 'חוסר שליטה' או 'לאבד שליטה', זה פשוט להסכים. להסכים למה שקורה לקרות. להסכים להיות.  תהליך הלידה דורש מאתנו את היכולת להתמסר ללא ידוע, להיות נוכחות בכל רגע מבלי לדעת מה הרגע הבא צופן לנו.

חברה טובה שלי חזרה משבוע ב"מלכת המדבר". ( מסע ג'יפים אתגרי לנשים, איפה שהוא באזור קסום וקר באירופה). כשסיפרה על המסע,  מה שתפס אותי הייתה הדרך בה הוא התנהל. לא היה להן שום מושג מה הן הולכות לעבור במשך השבוע, בכל בוקר הן תודרכו רק איזה ציוד לקחת איתן וזהו. הן לא ידעו לאן נוסעים, מה יהיה, מתי עוצרים,  מתי חוזרים, איפה ישנים – כלום. כשאמרו נוסעים אז נסעו , כשאמרו הפסקה אז נחו. וכך, בכל רגע במסע, היה גילוי -  נוף חדש, אגם מדהים, או עלייה שנראתה בלתי-אפשרית….
וכך, 40 נשים, שרובן, חיי היום-יום שלהן עמוסים בפרטים מתוכננים ותיאומים אינסופיים של מי יאסוף את הילד, מה יאכלו לצהרים,  מתי יש חוג, הכנה של ההרצאה או הפגישה למחר בבוקר וכ"ו וכ"ו – הוכרחו להיות שבוע במצב של – רק להיות. הן למדו ליהנות מהלא ידוע. כשהיה מעבר מפחיד עם הג'יפ הן פחדו , וכשהיה אגם מופלא הן קפצו אליו מלאות שמחה…
זו יכולה להיות הכנה ללידה נפלאה, לא?…

 כדולות, מדריכות הכנה ללידה ומיילדות, חשוב לזכור בעצמנו וללמד את הנשים שאנחנו פוגשות
ש 'להסכים להיות בתוך מה שקורה',  זה לא אומר להיות פאסיביות!  זה פשוט אומר לעבוד עם התהליך,  במקום לנסות לשלוט בו.
נוכל לספר לנשים איתן אנו עובדות על המעבר שקורה בלידה. המעבר מ-  ידיעהשלהראש  לידיעהשלהגוף, ועל ידי כך לאפשר להן להכיר שהתהליך שנראה אולי כאיבוד-שליטה הוא בעצם
נקודת בחירה של אישה, להסכים לזמן מה לפעול ממקום אחר, מקום שאולי פחות מוכר.  עם ההבנה שזה מה שתהליך הלידה דורש ממנה כעת, ושהמוח החושב, הדעת , לא אבדה. היא שם כל הזמן,  רק  שלפרק זמן מאד מיוחד בלידה, היא לא תהיה הדומיננטית.

עניין של תרגום…
כשאישה בלידה שמסכימה לרגע 'לצאת מהדעת', מתרגמת את הזמן הזה לעצמה כנקודת בחירה במקום כאיבוד שליטה,  אני מאמינה שאפשרנו סיכוי רב יותר שהיא תצא מהלידה שלה מחוזקת ולא מפורקת.

 קרן פרידמן-גדסי – 2007

השאר תגובה