הפיזולוגיה של האמהות

מוקדם בבוקר אני יוצאת להליכה ארוכה. בימות החורף שאינם גשומים, אני יוצאת מהבית כשעדיין חשוך. הולכת והולכת עד שמתנקות כל המחשבות ומתפזרות לרוח….   בוקר אחר בוקר אני נוכחת בהשתנות של החושך לאור. בהיוולדו של יום.  ופעם אחר פעם נדהמת איך למרות ההתבוננות,  הבוקר עולה מבלי שהבחנתי.  רגע לפני, הלכתי בחושך – וברגע נוסף, הכל מואר.
הפיכתה של אישה לאם, נדמה שקורת עם רגע צאתו של תינוק לאוויר העולם.
את סיבוב כדור-הארץ בכל רגע, איני רואה.
כך גם התהליכים אשר אינם נראים-לעין,  המתהווים בגוף האישה-האם.  

הפיזיולוגיה של ההתנהגות האמהית

  • הישן והחדש – חלקי המוח השונים
  • אמהות כמערכת יחסים בין ההורמונים
  • תהליך ההיקשרות – Bonding
  • חיידק הקשר (נקודת מבט בקטריולוגית)
  • קשר הריח/ריח הקשר

מהו המנגנון שיוצר את האמהות?

כשמציגים בפני עכברה בתולה, גורים – היא לרוב  מתעלמת מהם. היא נראית מפוחדת מהיצורים הערומים הצווחניים הקטנים האלה. לעיתים אפילו תאכל אותם.
לעומת זאת, עכברה הרה, תגיב תוך דקות לגורים שהונחו לידה.
ב1968, שני חוקרים, Terkel & Rosenblatt הזריקו לעכברות בתולות, דם של עכברות שהמליטו, בטווח של 48 שעות מההמלטה. העכברות הבתולות התנהגו כאמהות.(1)
מה הופך אישה עצמאית, אסרטיבית, קרייריסטית – לאם המתמסרת לדרישותיו האינסופיות של תינוקה, שבויה בקסמו אשר כל רצונה כעת הוא לספק את צרכיו?
מהו אותו קוקטייל מופלא שמציף את גופנו בשלבי ההריון בלידה ואחריה? זה הגורם לנו להניח לזמן מה את עיסוקינו הנוכחיים, את כל אותם דברים שמילאו את ימינו – ולהתפנות לתינוק, להניק, לקום בלילה, להחליף חיתולים, לשמור עליו, להאכיל אותו, לכבס לנקות, לספר סיפורים ללכת איתו לגן, לבית-ספר,  לחוגים.. והמדהים הוא – להרגיש שזה טעם החיים!

אז מסתבר שאכן ישנו מנגנון כל שהוא, אשר יוצר את הרצון הפנימי הכל-כך חזק הזה שגורם לאישה לעזוב את כל מה שהייתה, ולפרק זמן מסוים, ולהתמסר לאמהות.  בתהליך ההריון הלידה וההנקה, מתפתח לו מערך הורמונלי מיוחד. זהו אותו "קוקטייל-קסם הורמונלי", היוצר תגובות רגשיות והתנהגותיות החיוניות לביסוס ההתנהגות האימהית  ולקשר אם –תינוק, ולתגובות אלה השפעות קריטיות באשר ליכולתו של התינוק הזה כאשר יגדל – לאהוב ולהיות נאהב.
בכדי להבין את אופיים ודרך פעולתם של השחקנים הראשיים  בהצגה 'הופעתה של ההתנהגות האימהית'

- נצטרך לערוך הכרות ראשונית עם  מי שנמצאים מאחורי הקלעים:

המוח הקדום, המוח החדש

על בני אדם נגזר לחיות עם שני מוחות. במאמר, נתייחס לאספקטים מסוימים במערכת היחסים בין שני המוחות- המוח הקדום והמוח החדש.
חלק המוח הקדום, הפרימיטיבי, הינו זה אשר דומה לכל שאר היונקים, ואחראי על הפעולות האינסטנקטיביות, "הפרימיטיביות" . הוא קדום גם במובן שהוא מגיע לסיום התפתחותו בשלב מאד מוקדם בחיינו, בגיל בו אנחנו עדיין תלויים באמנו.  הוא קשור למערכת ההורמונלית ולמערכת ההגנה של הגוף, מערכת החיסון.  המוח הקדום, מושל במערך הרגשות והאינסטינקטים.  הוא מהווה בלוטה אשר בין-היתר, משחררת את ההורמונים החיוניים לתהליך הלידה, התכווצויות-הרחם, ושיכוך הכאבים.
תהליך הלידה יהיה נסיעה פשוטה אם המוח החדש, יישאר בזמן הזה במושב האחורי…
המוח החדש, הנקרא הנאוקורטקס, שהתפתחותו האדירה היא מה שעושה אותנו לבני-אדם, הוא האחראי לאינטלקט. לרציונל. לתפיסת מגבלות הזמן והמרחב.
השתתפותו בתהליך הלידה לדוגמא, רק מעכבת את פעילותו הספונטנית של המוח הקדום. כל המעצורים והעכבות בזמן הלידה, ובכל פעילות מינית אחרת בחיינו, מקורם מהמוח החדש.
מה מפעיל את הנאוקורטקס? אורות חזקים, שיחה המעוררת חשיבה רציונלית, לוגית,  וגם תחושה שצופים בי.
בלידה ספונטנית, המתקיימת ללא התערבות או הפרעה, ישנו שלב אשר בו האישה נראית כאילו איננה שייכת לכאן. נראית כאילו היא על פלנטה אחרת.  בשלב זה ישנו שינוי ברמת התודעה, השייך בצורה ברורה לירידה בפעילות הנאוקורטקס, אזור-המוח המודע, החושב. כלומר כשמתקיימת ירידה בשליטה של חלק-מוח זה – היולדת משתחררת מכל עכבות, היא מעזה לצרוח, משחררת את הספינקטרים, משוחררת לשכוח את התרבות, את הנורמות, את הצנוע….  משוחררת ללדת.

לכן הדרך לגרום ללידה להיות יותר ארוכה, יותר קשה וכואבת היא לגרות את  פעילות הנאוקורטקס – שם מקורן של כל העכבות.
תחושת פרטיות ובטחון, תפחית את דומיננטיות הנאוקורטקס,  ותאפשר לתהליך האינסטנקטיבי המשויך לפעילות המוח הקדום, להמשיך בדרכו.

כשמדובר בהישרדות הגזע, פועל המנגנון הנ"ל בכל האספקטים הקשורים למיניות בחיינו. אותה מערכת יחסים בין שני המוחות פועלת, למשל, גם בעת קיום יחסי-מין.  לקיום יחסי-המין,  נדרש בדרך-כלל, מקום פרטי, אינטימי,  מעומעם אורות, (כלומר, התנאים בהם המוח החדש מצמצם פעילותו).  ואנו מכירים את הסיטואציה בה הדלקת אורות חזקים, שאלה שתשובתה תדרוש חשיבה לוגית, או צלצול בדלת – (כלומר, גירוי הנאוקורטקס), יעכבו את התהליך וישבשו אותו.

ההורמונים הנדרשים כדי להגיע למצב של אורגזמה, לתהליך הלידה תקין, לשיכוך הכאבים, לייצור החלב, לרצון להניק, לתחושות האימהיות, ליצירת הבונדינג,  – מקור כולם במוח הפרימיטיבי, הקדום.  כל הפרעה או התערבות במהלך אחד מתהליכים אלו תיצור רצף של שינויים העשוי לשבש את התהליך הטבעי של לידת תינוק ולהשפיע על ההיקשרות בין אם לתינוקה.

המערך ההורמונלי המיוחד, אותו קוקטייל קסם הורמונלי, זהו המנגנון הפיזיולוגי אשר נמצא בכל אחת מאתנו, ותומך במהפך – מאישה עצמאית לאם מתמסרת….

המוח הקדום, הפרימיטיבי, הוא אותה בלוטה שעליה הוטל התפקיד הקריטי להיות אחראית להכין את הקוקטייל. בדיוק במינון הנכון ובתזמון הנכון. המגבלות של בלוטה זו, כבר הבנו, הן מגבלות התנאים. לא בכל תנאי.  ישנם תנאים שיפריעו.

אמהות כמערכת-יחסים בין הורמונים

ההורמונים השונים שאימא ותינוק מפרישים בזמן הלידה אינם נעלמים מיד. הם נוכחים בשעה שלאחר הלידה, וחלקם גם לאחר מכן. לכולם תפקיד ייחודי באינטראקציה בין האם ותינוקה.
הכוכב הינו הורמון האוקסיטוצין. פעולותיו ידועות כמשרה לידה, מכווץ רחם ללידת התינוק והשיליה, ופועל על תאי המיואפיתל בשד על מנת לגרום לרפלקס ירידת החלב.
ב1979  Prange & Pederson הדגימו את ההשפעות ההתנהגותיות של האוקסיטוצין, שוב דרך ניסוי עם עכברים .  הזרקת אוקסיטוצין ישירות למוח עכברות בתולות גרמה להם לפתח התנהגות אימהית. ניסוי זה היווה בסיס לעידן חדש של מחקרים. (2)

K. Kendrick & B. Keverne  הציגו עבודה שנעשתה על כבשים מבויתות.  כשטלה יורד בתעלת הלידה, הגירוי העצבי בזמן המעבר בתעלת הלידה גורם להפרשת אוקסיטוצין ע"י מערכת העצבים של האם. רק אם אוקסיטוצין מופרש בזמן הלידה עצמה, או מוזרק למוח כך שהשפעתו תהיה נוכחת בזמן שהאם פוגשת את צאצאה – היא תיקשר אליו. אם הפרשת האוקסיטוצין נחסמת, הכבשה תדחה את הטלה הנולד. (3)  כלומר, הפרשת אוקסיטוצין ע"י האם בעת הלידה קריטית להיקשרות הראשונית בין האם לתינוק, להתחלת ההתנהגות האימהית.
רמות אוקסיטוצין בדם עולות אצל נשים אחרי לידה המחזיקות את תינוקם במגע צמוד עור לעור.

K. Unvas Moberg  משוודיה, הראה שרמות אוקסיטוצין מיד לאחר הלידה בעת המפגש הראשוני בין האם לתינוקה, יכולות להיות גבוהות יותר אפילו מאשר בלידה עצמה. (4)  נוכחות אוקסיטוצין בשלב המפגש הראשוני נראית כקריטית.
הוצאה לאור של New-York Academy of Sciences   ב – 1992, כוללת ספר המכיל 500 עמודים ו- 53  מאמרים על ההשפעות ההתנהגותיות של אוקסיטוצין. התוצאות של מאות המחקרים יכולות להסתכם בשני משפטים : אוקסיטוצין הינו הורמון אלטרואיסטי. הוא נמצא בכל אספקט של אהבה בחיינו. לידה, הנקה, אמהות וגם יחסי-המין.  האוקסיטוצין מעורב במשחק המקדים ובאורגזמה הן אצל האישה והן אצל הגבר.   ממש כפי שאנו יכולים להרגיש את הגירוי המיני בגופנו רק מעצם המראה או המחשבה, עוד לפני המגע, כך גם האם המניקה השומעת את תינוקה הבוכה (או תינוק אחר..), ומרגישה את זרם ירידת החלב בשד, ולעיתים החלב אפילו זורם החוצה רק מעצם הגעגוע… בשני המקרים מככב האוקסיטוצין.
אוקסיטוצין הינו חלבון המורכב מתשע חומצות-אמינו, מיוצר בהיפותלמוס ומועבר ע"י אקסונים של בלוטת ההיפופיזה על מנת להיות מופרש אל הדם. ההיפותלמוס וההיפופיזה מוכרים כאזורים  במוח הפרימיטיבי, הקדום.
כדי שאוקסיטוצין יזרום בשפע מיד לאחר הלידה נדרשים כמה תנאים:

מקום מחומם, (כשקר, רמות אדרנלין עולות ומעכבות אוקסיטוצין), עיניה של האם הנעוצות בעיני תינוקה שזה עתה נולד, (ללא הסחת דעתה, כמו מצלמות/אורחים וכיו"ב),  ומגע עורו של התינוק בעורה של אמו, ללא שום הפרעה.

אך כשנמנע מצב זה, כשיש הפרדה בין אם לתינוק, המון אנשים סביב היולדת מיד לאחר הלידה, או חדר מאד קר – מנענו מהזוגיות החדשה, אימא ותינוק, את הדייט הראשון שלהם. את ההזדמנות להיות מוצפים בהורמונים ובתחושות המאפיינות התאהבות.
כמו-כן, אחד התוצרים של רמות לא מספקות של אוקסיטוצין לאחר הלידה, הוא קשיים בלידת השלייה.
אוקסיטוצין אף-פעם אינו לבדו.  ככל ההורמונים, גם הוא תמיד מופרש בקונטקסט מסוים,  וכחלק ממערך הורמונלי מורכב. מצטרפים אליו ל'הורמוניה' – פרולקטין, אסטרוגנים, אנדומורפינים, קטכולאמינים…

כשהאם מציעה לתינוקה את השד, היא אינה באותה משוואה הורמונלית כפי שהייתה בזמן הלידה או במפגש הראשון עם תינוקה או ברגעים אינטימיים עם בן זוגה. הפוקוס ישתנה. מיד נבין איך.
מיד לאחר הלידה, הפרשת השיא של האוקסיטוצין קשורה להפרשת השיא של הפרולקטין, הידוע כ"הורמון האמהות". הפרולקטין הינו ההורמון האחראי לייצור החלב. האוקסיטוצין, כפי שנאמר, אחראי לרפלקס ירידת החלב. פעילותם משלימה האחד את השני.
אם המניקה את תינוקה נמצאת תחת השפעה של ההורמון הנחוץ לשם יצירת חלב, הפרולקטין. בנוסף לכך, הפרולקטין הוא גורם בסיסי לפעולת הקינון אצל חיות. הוא המעורר התנהגות של הגנה אגרסיבית אצל נקבות מניקות (אפקט הלביאה…) ומכיוון שגם אנחנו שייכים למשפחת היונקים, אפשר לשמוע מנשים רבות עד כמה הן נתקפות בפרץ סדר וניקיון בימים/שעות שלפני הלידה..  ומבני-הזוג שלהן את הסיפורים על ביטויים של הגנה אגרסיבית ע"י בנות זוגן, אם מישהו ניסה לעזור לה עם התינוק בזמן הלא נכון…
ממחקרים שנעשו על אנשים שסבלו מגידולים המפרישים פרולקטין, קיבלנו את הבסיס למידע על השפעותיו ההתנהגותיות על בני אדם. כך התגלה כי רמה גבוהה של פרולקטין משפיעה על החלשות הליבידו, ההתעניינות המינית, וכי פרולקטין גורם למצב רגשי של התאמה לאחר, כלומר להתמסרות האם לצורכי תינוקה.  גם מצב מסוים של דריכות, הגורמת לאם להיות מאד קשובה לרך הנולד, היא תוצר של פרולקטין, הדריכות קיימת אפילו תוך כדי שינה.
נתונים אלו מובנים בפשטות אם נתייחס למנגנון הישרדות הגזע.  תינוק –אדם, הרי תלוי באופן טוטאלי באמו.
כשאישה מניקה, כל האפקטים של הורמון האהבה , אוקסיטוצין, מופנים כלפי התינוק ההופך להיות כרגע, למושא האהבה של  אימו. מצב ההתאמה וההתמסרות של האם מגביר את יכולת הסתגלותה לצורכי התינוק, החרדה מגבירה את ערנותה  לטיפול בתינוק ועוזרת למנוע את כניסתה למצב של שינה עמוקה.
ללא הפרולקטין, אפקט האהבה של האוקסיטוצין יפנה לכיוון אחר.   להיכן?

ישנן מקורות המתארים  נקבות מניקות אשר אינן מעונינות מינית בזכר. כמעט כל קיבולת האהבה שלהן מופנית אל עבר התינוקות שלהן.  בתרבויות אחדות בהן תינוקות יונקים מס' שנים, הנקה ויחסי מין נחשבו כפעילויות שאינן עולות בקנה אחד. רק לאחרונה בהיסטוריה האנושית נשים נאלצות לחזור לפעילות מינית זמן קצר אחרי הלידה, ויש נטייה לקצר את משך ההנקה או למצוא תחליפים לחלב-אם מתוך קשיי המבנה המשפחתי. (5)

השחקנים הנוספים בהופעה:

למשוואה ההורמונלית מצטרפים האסטרוגנים. הם אלו הגורמים לשפעול הרצפטורים (קולטנים) העדינים לאוקסיטוצין ופרולקטין. האסטרוגן הינו שם כולל לקבוצת הורמונים המופרשים מהשחלות. בהריון האסטרוגן  מיוצר ע"י השיליה, לאסטרוגן תפקיד קריטי בהתפתחות מערכות העובר ברחם והשיליה. רמתו עולה ככל שמתקדם ההריון. ופעילותו משולבת עם הורמון הפרוגסטרון אשר רמה גבוהה שלו קיימת עד סוף ההריון וכשרמות הפרוגסטרון יורדות זהו אחד מהשלבים הגורמים לגירוי התחלת הצירים והלידה.

אנדומורפינים ומערכת התגמול הפנימית שלנו- ידוע לנו היום כי האם משחררת הורמונים דמוי מורפין בזמן הלידה,  וגם התינוק מפריש אנדומורפינים משלו בשלבים שונים של התהליך.  בנוסף נמצא כי למשך זמן מסוים לאחר הלידה, אימא ותינוק עדיין שרויים תחת השפעת האופייטים. אנדורפינים הינם נוירוטרנסמיטורים הנמצאים במוח ובעלי איכויות דומות למורפין. יש להם תפקיד בחסימת מעבר הכאב המיוצר במערכת העצבים.
בעוד שאוקסיטוצין נקרא הורמון אלטרואיסטי ופרולקטין הורמון האמהות, אנדומורפינים מייצגים את מערכת התגמול.
בכל פעם שאנחנו, היונקים, עושים משהו המשרת את הישרדות הגזע, אנחנו מתוגמלים בהפרשת חומרים דמויי מורפין. אלו הם הורמוני הנאה, ומשככי כאבים בתנאים מסוימים.  כל היונקים מגנים על עצמם בזמן תהליך הלידה ע"י רמות גבוהות של אנדומורפינים המהווים התחלה של שרשרת תגובות ארוכה: בטא-אנדורפינים משחררים פרולקטין שנותן את ה"טאצ'" האחרון לבשלות ריאות העובר. בדקות האחרונות של הלידה, כפי שצוין, העובר גם הוא מעלה את רמות האנדומרופינים שלו עצמו. כלומר ממש אחרי הלידה אימא ותינוק מוצפים אנדומורפינים  – היוצרים את תחילתה של תלות הדדית, היקשרות חזקה.
גם במהלך הזדווגות, שכידוע הכרחית להישרדות הגזע, משוחררות רמות גבוהות של אנדומורפינים.  כלומר במעשה האהבה, התגמול הוא ההנאה שאנחנו חווים. (חלק מאתנו הסובלים ממיגרנות יודעים שיחסי מין עשויים להיות  תרופה לכאב הראש שלהם).  כשבני-זוג קרובים האחד לשני ומוצפים אופייטים, סוג של תלות נוצרת בינם, בדומה למודל ההיקשרות בין אם לתינוקה. ומכיוון שגם ההנקה הינה תהליך החיוני להישרדות הגזע, לא נופתע לדעת שגם כאן מעורבת אותה מערכת  תגמול מתוחכמת. כשאישה מניקה, רמות הבטה-אנדורפינים בגופה מגיעות לשיא כעבור 20 דקות. התינוק גם הוא מתוגמל, ומקבל אנדומורפינים דרך חלב האם. מכאן מגיע הביטוי "התינוק נראה כאילו הוא התמסטל מהחלב.." אכן, הם לעיתים נראים מעט שיכורים בסוף ההנקה.
משככי-כאבים בלידה מונעים הפרשת אנדומורפינים. האם יכולה להיות להתערבות זו השפעה על איכות הבונדינג?
גם להורמונים ממשפחת האדרנלין (קטאכולאמינים), יש תפקיד חשוב באינטראקציה בין אם לתינוקה מיד לאחר הלידה. במשך הצירים האחרונים, ממש לפני הלידה, רמות הקטכולאמינים עולות מאד.  לכן כך נראית היולדת המרגישה את הצורך לדחוף את התינוק החוצה ומוצפת אדרנלין,  היא מתרוממת לתנוחה אנכית , היא מלאת אנרגיה, תופסת מישהו או משהו, ולעיתים קרובות היא צמאה למים….  ממש כמו נואם לפני קהל גדול.   אחת מההשפעות החשובות של הורמון זה, הינה אם שמספיק ערנית לפגוש את התינוק שנולד, ולדאוג לו – כמו נקבות אחרות ממשפחת היונקים הנדרשות לערנות זו על-מנת לשמור על הצאצא בחיים…
ידוע גם שלתינוק יש מנגנון הישרדותי משלו – במשך הצירים האחרונים החזקים, הוא משחרר הורמוני אדרנלין משלו, אשר מאפשרים לו להסתגל לשינוי הפיזיולוגי ברמות החמצן האופייני לשלב זה של הלידה. ההתבטאות החיצונית של רמות גבוהות של אדרנלין אצל תינוק שרק נולד, היא עיניו הפקוחות ואישוניו הרחבים, הגורמים לאמהות ואבות להתאהב בו… ממש כאילו הוא נותן סימן. התהליך כולו נראה כאיזה תכנון מוקדם של "במאי ההצגה" כדי לעודד קשר-עין בין האם לתינוק, הידוע כשלב חיוני למערכת היחסים הנבנית בין האם לתינוקה.  (וכשלב ידוע בהתאהבות בכלל…)

תהליך ההיקשרות – Bonding

בשנת 1930 , עשה קונרד לורנץ ניסוי שהפך לאגדה.
יום אחד הציב עצמו בין אווזים שרק בקעו ובין אמם, וחיקה את קולות האם האווזה. אווזים אלו שרק בקעו נצמדו ללורנץ, לכל מקום אליו הלך ברחבי החצר, הלכו אחריו. (6)
זוהי דוגמא המאפשרת הצצה לחשיבות הרבה שישנה לזמן הקצר אך הקריטי בתהליך יצירת הקשר בין אימא ותינוק. זמן זה הוא השלב שמיד אחרי הלידה- זמן שלעולם לא יחזור.
ניסויים נוספים נעשו ע"י אתולוגים אחרים (אתולוגים= עורכים ניסויים על תגובות התנהגותיות של בע"ח ובני אדם) על תהליך ההיקשרות  בין אם ותינוקה. כולם דיווחו על שלב רגיש מאד, זה שמיד אחרי הלידה.

Bridges שחקר עכברים מצא שכשמפריעים לעכברה בזמן ההמלטה, ההמלטה מתעכבת ויהיו לכך השלכות ארוכות טווח על הקשר שלה עם הצאצא.  הוא גם היה זה שגילה שצאצאים שלוקקו ע"י אמם אחרי הלידה, אם נלקחו מאמם והוחזרו לאחר 25 יום – תגובת האם אליהם תהיה רבה יותר מאשר לאלו אשר לא התאפשר לה ללקק אותם. (7)

אצל הכבשים ידוע כי הן מפתחות קשר אינדבידואלי לצאצאים שלהן, ומתעלמות מכל השאר.  ב –1956 Blauvelt  הדגים שאם טלה מורחק מאמו לשעות ספורות לפני שלאם הייתה אפשרות ללקק אותו –  וכמה שעות אחר-כך הוא מוחזר אליה, האם נראית ללא שום ידע פנימי כיצד לנהוג ברך הנולד.(8)
Poindron & Le Neindre  מצאו שאצל כבשים שהופרדו מצאצאיהם מיד לאחר-הלידה והוחזרו כעבור 4 שעות – חצי מהאמהות לא טיפלו בצאצאיהם.   אולם אלו אשר שהו יחד לאחר ההמלטה ליומיים עד ארבעה ימים ורק אז נלקחו הצאצאים ל-24 שעות – כולן קיבלו את הצאצאים וטיפלו בהם.(8)
המגע הראשוני, הקרוב ללידה, לפני כל התערבות או הפרדה, נראה כתנאי לידע פנימי להתנהגות אימהית.

חיידק הקשר

מנקודת מבט בקטריולוגית, התינוק ברגע הלידה נקי מחיידקים. שעות ספורות לאחר הלידה ביליונים של חיידקים יאכלסו לראשונה את דופן המעי של התינוק.  השאלה תהיה, אלו חיידקים יאכלסו ראשונים את גופו של התינוק?    בקטריולוגים יודעים שהמנצחים במרוץ, ישלטו בטריטוריה.
הסביבה החיידקית של האם כבר מוכרת וידידותית לתינוק כי האם ותינוקה חולקים את אותם נוגדנים
(IgG).  בנוסף, צריכת קולסטרום בשלב מוקדם של החיים תועיל ליצירת פלורת-מעיים אידיאלית.
כלומר, מנקודת-מבט בקטריולוגית, הרך הנולד זקוק בדחיפות להימצא בקרבת אדם מסוים אחד- אימא.
אל פלורת המעיים שלנו אפשר להתייחס כ'אפיון באישיות' שלנו, אשר לא בקלות ניתן לשנותו בשלב מאוחר יותר בחיים… (9)

קשר הריח (או ריח הקשר…)

השפעת חוש-הריח על יכולת ההסתגלות והקשרים החברתיים מוכרת אצל רוב היונקים.  מסתבר כי כבר בחודשים האחרונים של ההריון ישנם רצפטורים מיוחדים  הבשלים דיים להגיב לגירוי כימיקלי. הנחיריים משתחררים מהחומר שפקק אותם באמצע ההריון, כך שחומרים בעלי ריח נשאפים דרכם עם נוזל מי השפיר ובאים במגע עם הרצפטורים האולפקטוריים באף. תגובות התנהגותיות ברורות לריחות עזים דווחו אצל תינוקות יותר מחודשיים לפני מועד הלידה.
ניסויים פשוטים הראו שילודים מגלים עניין מיוחד בריח מי השפיר בשעה הראשונה שלאחר הלידה. כלומר, זהו ריח מוכר,  וסביר להניח שהוא משחק תפקיד בהסתגלות לחיים מחוץ לרחם.  כבר ב1963 Engen  הציג את תגובתם המתוחכמת של ילודים לריחות שונים. נראה כי חוש הריח הוא אחד מהכלים העיקריים שמשרתים את הילוד בדרכו אל הפטמה.
Odent   גילה ב 1970 כי חלק מהתינוקות אינם מזהים את דרכם אל הפטמה כשקיים ריח בי"ח חזק מדי בסביבתם. ו-  Macfarlane הראה כי תינוק קטן מעשרה ימים יכול להבחין בין פד שהיה במגע עם שד אמו לבין פד שהיה במגע עם שד של אם אחרת.
כשבדקו את הקשר בין ריח ומשיכה מינית בין בני-זוג, גילו שריח ופרומונים המופרשים מבית השחי בעלי תפקיד במשיכה המינית בין המינים.  לכן  -  Cernoch & Porter עשו סדרה של ניסויים ובדקו האם ילודים יכולים לזהות את הוריהם ע"פ ריח בית-השחי שלהם.
נמצא כי רק תינוקות יונקים מסוגלים לזהות את ריח בית-השחי של אמם מבין אמהות ונשים אחרות. אך הם אינם מצליחים לזהות את ריח אביהם.
במשך השעה הראשונה לאחר הלידה רמות הנוראדרנלין בדם הילוד גבוהות מאד ( פי 20-30 מזמן מאוחר יותר  בחייו) עובדה המרמזת שגם אחרי הלידה אזור מיוחד במוח הוא שאחראי , המוח הפרימיטיבי, ולחלק מוח זה קשר חזק עם פעילות מוגברת של בלוטות הריח.
חוש-הריח נראה כמעורב באופן משמעותי מאד בחיבור הראשוני בין אימא ותינוק. הוא מושך את התינוק אל אימו, וע"י כך מחזק אצלה את מערך התגובות האימהיות. (10)
לסיכום אפשר לומר כי האתולוגים החוקרים את הקשר הראשוני בין אם ותינוקה מתייחסים לקשר זה כאב-טיפוס (או אולי 'אם- טיפוס') של האהבה, והם מתייחסים לזמן הקצר והקריטי שמיד אחרי הלידה כבעל השלכות ארוכות- טווח.
הידע המצטבר ממחקרים לגבי השפעות התנהגותיות של הורמונים שונים המשתתפים בתהליך הלידה מאפשר לנו להבין את הקונספט הקריטי של הזמן שאותו הציגו האתולוגים מתצפיותיהם.
ברור כעת שההורמונים המופרשים אצל האם והתינוק בזמן הלידה אינם נעלמים מיד אחריה,  ונראה כי לכל אחד מהם תפקיד מיוחד בהשפעותיו על האינטראקציה בין אימא ותינוק.
חשוב להתייחס גם למגבלות המחקר –  קיימים בידינו נתוני מחקרים רבים אשר נעשו על חיות, על היקשרות בין האם לצאצאה.  אצל בני האדם ישנו מנגנון נוסף, שאינו נמצא אצל שאר משפחת היונקים, המאפשר לאם להיות מודעת כל משך הריונה לעובר, להתכונן ללידה ולאמהות, לפתח מערך ציפיות והתנהגויות אשר נלמד ונרכש. ועל כן,  ברשותה כלים נוספים ליצור את תהליך ההיקשרות, גם כאשר היא עוברת לידה מרובת התערבויות, ניתוח קיסרי ו/או הפרדה בינה ובין תינוקה אחרי הלידה.

המרחב בין אם ותינוקה מרושת ברשת של תהליכים המשתנים תדירות ומסונכרנים בינהם בכל רגע ורגע.
כבוד וקידוש התהליך אותו עוברת האישה,  מאפשרים לנו לספק לאם ותינוקה את התנאים הנדרשים להיכרותם האחד עם השני ולביסוס הקשר שלהם, ללא התערבות חיצונית.
פעילות המוחות, מערך ההורמונים המורכב, תחושת הפרטיות, הביטחון והאורות העמומים, קשר-העין, המגע המיידי, הריח המחבר, מעבר הנוגדנים,  יניקת הקולסטרום,  ההתאהבות, ההגנה, ההתמסרות, הדאגה, ההנאה….
נפעמת מהמרקם המורכב והעדין הקורם לו צורה בתוכנו, בחרתי להביא דברים אלו, בהשראת ובעזרת ספריו ומאמריו של ד"ר מישל אודנט.
נראה כי מהרגע בו מתחיל להיווצר עובר בתוכה של אישה,  התאים  בגופה מדברים בינהם בעוד שפה.
כל תא ותא, כל בלוטה ובלוטה,  יודעים את היותו של העובר. וכל כוונתם מעתה הינה לארח אותו בנוחות ובבריאות.  להכין לו מצע נכון לגדילתו. להכין לו את אמו.  וכשייצא לעולם ויתנתק מחבל טבורו,  עדיין יודע גוף אימו את היותו.   ומכוון אותה,  כוונון פנימי – להיות שם בשבילו.
היכולת להפוך לאם אינה מובנת מאליה. רצף התרחשויות אבולוציוני מוביל לנקודה בה אישה תרצה להפוך לאם, בה עובר ירצה לשכון בה, להגיע לכאן דרכה.
במלאכת-מחשבת מוקפדת,  נרקמו להם חוויות, רשמים ותהליכים אשר נצרבו בקידוד היותה אישה ואשר נמצאים בתוכה מהרגע בו נולדה.
חוסר ההבנה של השתנות האישה אל עבר היותה אם, חוסר התבוננות במשמעות המעבר, חוסר כבוד לרצף ההתרחשויות – מביא לנתק. לקצר. כמו לא חיברנו את החוטים נכון, והמכשיר אינו פועל.
ואנחנו אז כלא מבינים.
כי למראית-עין ישנו אותו מכשיר, אותם חוטים. הדברים הנראים לעין, נמצאים – אך אינם מחוברים בזמן הנכון, בתדר הנכון, למקום הנכון.  ורצף הזרימה נקטע.
אישה אינה קשובה פנימה להריונה. אינה יולדת תינוקה באהבה.
אם אינה מצליחה להיקשר לתינוקה באופן הפשוט, המיידי.
יש קצרים בדרך.

ואין התיקון אומר 'אם רק נחבר עכשיו את החוט למקום המתאים – יזרום המעגל בכיוונו הנכון.'
הקצר ארוך שנים הוא,   והתיקון גם הוא ממד של דרך.  דרך של חברה שלמה.

מקורות:

1.      Terkel, J & Rosenblat J.S  Maternal behavior induced by maternal blood plasma

injected into virgin rats.    J, comp. Physio. Psychol. 1968; 65: 479-82

 2.   Pedersen, C.A. and Prange, J.R.  Induction of maternal behavior in virgin rats

      after intracerebroventricular administration of oxytocin

       Pro. Natl. Acad. Sci. USA 1979; 76:6661-5

 3.       Blaffer Hardey S. & Carter C.S  Mothering and Oxytocin or Hormonal Cocktail

         for two,  Natural History, 12/95

4.                        Unvas-Moberg, K.  Hormone release in relation to physiological and
psychological changes in pregnant and breastfeeding women
In Van Hall, E.V. and Everaerd,W. eds.  Womens  health in the 1990s.                                                        Parthenon, Carnforth, Lancs., 1989

5. המידע על ההשפעות ההתנהגותיות של ההורמונים נאסף בעיקר מתוך ספריו ומאמריו של מישל אודנט :

Odent.m, The Scientification of Love, Free Association Books/ London / New-York,  1999

Odent. M, The Nature of Birth and Breastfeeding, Bergin & Garvey, 1992

Odent. M, The First Hour Following Birth,  MidwiferyToday, Spring 2002

6. Lorenz, K. Studies in animal and human behavior, 2 vols.Cambridge        University Press,Cambridge, 1970-71.

7.     Bridges, R.S.  Parturitiona: its role in the long-term retention of maternal

                     behavior in the rat.   Physiol. Behav. 1977 ; 18:487-90   

8.        Odent. M. The Scientification of love,  free Association Books   /London / New-York, 1999, p.7,8

  9.                          Odent. M, The First Hour Following Birth,  MidwiferyToday   Spring  2002                                                                                         

10.                                                                                                                                Odent. M. The Scientification of love,  free Association Books /London / New-York, 1999, chapter 10 p.55-59