זמן סיגריה

וידוי: אני לא מעשנת.  אני אפילו די חננה ולא ממש יודעת איך עושים את זה.

יש לי חברה שלכבוד גיל 40 החליטה שהגיע הזמן ללמד אותי לעשן. (זה היה לפני שנתיים..) מאז אני מתאמנת.. (:     היא מעשנת סיגריה אחת לשבוע כשאנחנו נפגשות לקפה (קפה אני מאד אוהבת! וגם יודעת מאד לשתות אותו!)  פעם בשבוע היא מלמדת אותי מה עושים, וצוחקת עלי כשאני לא מצליחה..  איך מדליקים, איך שואפים, איך מחזיקים את הסיגריה, איך מאפרים… בחיי שזה דורש קואורדינציה!

אז, לא. אני עדיין לא יודעת לעשן.
אבל אני כן מזהה שיש כאן איזה עניין, משהו שקשור להפסקה שיוצרת שינוי.  אני רואה זמן שאיפה, אני רואה זמן נשיפה. זמן עצירה.
עצירה לרגע, פאוזה קטנה של 5-6 שניות, פאוזה קטנה לפני ש –
לפני ש -  ממשיכים

אני מסתכלת עליה בתוך השיחה שלנו. לפני שהיא ממשיכה, היא עוצרת רגע, שואפת, אחר כך     נושפת,  ואז כהמשך מופיעה תנועת היד אל המאפרה, משירה את מה שכבר לא שייך.
בתוך כל זה – היא ממוקדת בתוך עצמה.
אני מזהה את הפאוזה שהתרחשה עכשיו, אני רואה את השניות האלו, בהן היא עשתה לעצמה מקום, פגשה את עצמה בתוך מה שקורה, פגשה את מה שקורה בתוכה.        ומשהו השתנה. השניות האלו שהיא לקחה, הפגישו בינה ובין מה שקורה, ועכשיו, הופיע משהו חדש, הבנה חדשה.

אז לא, אני לא מתכוונת לעודד אנשים להתחיל לעשן.  ולא, אני גם לא מתכוונת למצב שבו  אנשים 'מעשנים את עצמם' כמו שחברה אחרת שעישנה הרבה וניסתה להפסיק, תיארה לי מה העישון גורם לה.  אבל אני כן מבינה את המשמעות של הפאוזות הקטנות. קטנות כמו שאיפה ונשיפה. קטנות כמו זמן-סיגריה. (כמה זה, 3 דקות?)

זמן-סיגריה, מין זמן כזה שכאילו לא קורה בו כלום. מין זמן כזה שהוא 'לא יעיל'. שהוא רגע להיות עם מה שעכשיו. לא כדי, לא בשביל, לא למען.
זמן בו אין תקשורת החוצה, כי עסוקים בלשאוף ולנשוף.
זמן שבו אם יש מישהו איתך, הוא מחכה רגע.
זמן בו יוצאים רגע החוצה כדי להיכנס פנימה אחרת. או נכנסים רגע פנימה כדי לצאת החוצה אחרת.

אני זוכרת אמהות מניקות ששיתפו אותי בייסורים שלהן על הסיגריה האחת ביום שהן 'חייבות, פשוט חייבות'.  גם בלי לעשן , הבנתי לעומק את הצורך העז הזה, לצאת לסיגריה – כפי שהן קראו לזה. כשחקרנו יחד את הצורך לצאת לסיגריה, זה סיפר על הפאוזה הזו – על רגע לבד, רגע שלה, רגע לצאת מ..   רגע לפגוש את..

כשבדקנו מה קורה כשאין את הפאוזה הקטנה הזו, הן תיארו תיאורים של 'הישאבות לתוך'  'לאבד את עצמי'  או 'לא למצוא אותי בתוך כל זה' –  ועוד דימויים דומים.
וכששמעתי את מה שג'נדלין* אומר , הבנתי את זה עוד יותר:
"When I don't pause, the situation owns me.  When I pause, I own the situation" 

מאז, אני מעודדת אנשים לצאת ל זמן-סיגריה. גם אם הם לא מעשנים, הם מבינים למה אני מתכוונת.
מאז, אני מגלה שכשאני זוכרת לעשות זאת, כשאני לוקחת לי רגע שאכטה מהסיגריה הדמיונית שלי, יש לי הזדמנות למשהו כמו 5-6 שניות שאני עם אני כמו שאני. ולפעמים, לפעמים השאכטה הזו היא חומר כל כך טוב, עד כדי שהיא ממש משנה את הדרך בה אני רואה את המציאות, עד כדי שמבלי ששמתי לב, נקודת המבט שלי השתנתה.

עבורי, יש משהו מרתק בזמן הקטן הזה והשינוי שהוא יוצר,  בעיקר אם לוקחים בחשבון ששנים הייתי שבויה בקונספציה שכדי שמשהו ישתנה,  אני צריכה לשבת במדיטציה מול קיר לבן לפחות כמה שעות או ימים או שבועות..

 


(*ציטוט של ג'נדלין מתוך  In And Out Therapy  -  קורס משותף של פרופ' ג'נדלין ואן וייזר קורנל)

קרן פרידמן גדסי  -  מרץ 2012

 

5 תגובות ל “זמן סיגריה”

  1. אביגיל

    מקסים.ולפעמים צריך סיגריה ומיד עוד אחת..כאילו למשוך את הפאוזה

  2. לימור

    מדויק לגמרי (-: לצערי ההבנה הזו, שגיליתי אותה די מזמן, הובילה אותי להיותי מעשנת פאסיבית. אני כל כך קינאתי במעשנים (ולא עישנתי אפילו אחת בחיי) שהם יוצאים אל הספסל בחוץ אל הקור, ואני נשארת בפנים כי אין לי מה לעשות בחוץ… בסוף יצאתי איתם.

  3. דלית לוי

    את פשוט מדהימה. לא להיות מעשנת ולתאר באופן כל כך מדוייק את מה שהסיגריה יוצרת… אני מורידה את הכובע. אני כבר לא מעשנת מאז שנוגה שלי נולדה (לפני שנה) ועדיין מידי פעם מבליח לו הרצון לצאת רגע ולהתנתק לתוך עצמי. ועד היום וכרנאה לתמיד אמשיך לנסות, ללמוד ולמצוא איך להשיג את זמן הסיגריה הזה ללא הסיגריה :)
    תודה.

  4. ליאה

    קרן,בחוכמתך הרבה תיארת את הסיבה המרכזית למה אני לא רוצה להפסיק לעשן.זהו זמן פרטי שלי בלי ילדים ובלי העולם.הכל במסך עשן.תודה לך

השאר תגובה