להסכים לספר את הסיפור

פרק א' – על מחשבות חיוביות והונאה עצמית

 'שלום לאמונות הישנות שלי ולא להתראות…'. מתנגן לי בראש השיר ששרה מירי מסיקה ואני תוהה ביני לביני אם באמת מספיק רק לומר 'שלום ולא להתראות' לתפישות הישנות שלנו כדי שיעזבו, מה מתוכן עדיין מניע אותי ואולי לא שמתי לב, ואיך בכלל אפשר לשנות אמונה או דרך השקפה.
דברים מהסוג הזה יכולים ללכת איתי שבועות ולפעמים חודשים, מתגלגלים בתוכי משנים צורה עד שאני מתחילה לזהות את חומרי הגלם ונבנית לה לאט איזו הבנה.
על כוס קפה עם חברה שבד"כ כלל עושה לי סדר, הסכמתי להרהר בקול רם.
לפני כמה שנים הגיעה ההבטחה של 'האמירות החיוביות' (affirmations). פתחתי את השיחה. הבטיחו לי שאם אגיד לעצמי כל יום עשרים פעם שאני אוהבת את הגוף שלי – אחרי כך וכך זמן  – אשתכנע, (אוטוסוגסטיה), ואגלה שבמקום לשנוא את הגוף אני אוהבת אותו, ואפילו הפריחה שהייתה והציקה – תעלם..
'את זוכרת שזה עבד' היא הזכירה לי. נכון, זה עבד, אני מסכימה אתה. אבל לא מספיק. זה לא מחזיק. זה חייב לבוא עם עוד משהו, יותר עמוק.
משהו חסר אני אומרת לה. חסרה לי ההסכמה לראות את מה שיש, ומה שעוד חסר זה מתן הלגיטימציה גם לדברים ה 'לא יפים' להתבטא.
כי אם נקודת ההתייחסות היא שיש מה שנקרא 'אמירות חיוביות', טובות, זה אומר שיש 'אמירות שליליות', רעות. ובעיני אין כאלה. גם ל – נמאס לי, אני מיואשת, אני שונאת או כועסת נורא – יש תפקיד. וגם אם ננסה נורא להתעלם מקיומן של רגשות אלו, הם עדיין קיימים. אבל  תהליך שיוצר דהלגיטימציה לביטוי רגשות באשר הם, גורם לתקיעות במקום לשינוי.
'תמשיכי' היא אומרת לי ואני רואה שהיא מבינה בעצם, כשאדם אומר לעצמו 'אסור לי להרגיש ככה' או 'מה שאני חושב ומרגיש עכשיו זה לא טוב/יפה/ראוי/נכון' – הוא נועל את הדברים עמוק בתוכו. ואם מיד הוא מנסה למצוא מחשבה 'יפה' או הרגשה 'ראויה' שאותן הוא מביע החוצה ממנו – כי ככה עובדת שיטת האמירות החיוביות- מה שקורה לו זה תהליך של הונאה עצמית. הוא בעצם מפחד ממה שהוא באמת מרגיש עכשיו, והוא יוצר איזו כאילו מציאות שנראית יותר טובה ופחות מפחידה – אבל בעצם לא אותנטית, ולכן היא לא נטמעת באמת בתוכו והוא לא באמת מרגיש אותה אלא היה רוצה להרגיש אותה.

היא עוצרת אותי ואומרת – אז מה את בעצם רוצה להגיד? – חבר'ה, מותר לתת לכל מה שעולה בנו, להיות. גם אם הוא נחשב "'שלילי"!? כי הרי ברור לך שמה שמפחיד בעידן הרוחניות הוא שאם אכעס, אז הכעס יידבק אלי – ויישאר. ורובנו הרי רוצים להיות נורא יפים  סבלניים ושלווים, אז עד עכשיו פשוט ניסינו להרוג את הכעס או לפחות להחביא אותו עמוק בארון, היא מחייכת אלי חיוך זדוני של אישה חכמה שיודעת לאהוב את עצמה גם כשהיא ממש לא נחמדה…
אני עונה לה שיש בי תחושה שהחלוקה הזו לרגש או מחשבה שליליים וחיוביים אין בה רלוונטיות יותר. היא כלאה אותנו בתוך מקום שאוסר עלינו להיות אנחנו, מתוך הפחד מה היקום יביא לנו אם נחשוב מחשבות 'לא טובות'.

כלומר, במקום להיות במה שקורה עכשיו, מה שמרגיש עכשיו, אנחנו שבויים בתחושה שמשהו אחר צריך לקרות וזה מרחיק אותנו מהאפשרות ליצור שינוי. ואז התהליך שנוצר יהיה כזה:
ההנחה: משהו אחר צריך לקרות עכשיו. הביטוי: מה שקורה עכשיו הוא לא מספיק טוב/לא בסדר. התוצאה המיידית: אין עכשיו. יש רק את המחשבות על… אין הימצאות בתוך התחושה, בתוך החוויה הנוכחית. התוצאה הרחבה: ויכוח עם המציאות. מאבק פנימי היוצר תקיעות במקום אפשרות לשינוי.

אם אני ממשיכה את מה שאת אומרת עכשיו, היא מפסיקה אותי שוב ומאלצת אותי לנשום לרגע, אז יש כאן שני דברים. אחד -  בואו נשחרר את מה שלמדנו על שלילי וחיובי, טוב ורע, נכון ולא נכון, כי מה שקיים, זה מה שיש, וזה מה דורש התייחסות. וזה בעצם ממש לא משנה איך נקרא לו. והשני – שאם לא נסכים לראות ולפגוש את מה שקורה עכשיו או את מה שמרגיש עכשיו, אנחנו בעצם עסוקים בלשקר לעצמנו. ואז אין תנועה, אין אפשרות לשינוי. נתקענו בתוך הזיוף שיצרנו.
נכון. אני אומרת וחושבת לעצמי על ההבנות שמתבהרות. ועל תנועה תקיעות וזיוף. אני נזכרת במאות הפעמים שסיפרתי לזוגות עד כמה תנועה היא חלק בלתי נפרד מהלידה, והחיבור שבתנועה הפיזית של הגוף, עם התנועה הפנימית של זרם הרגשות והמחשבות ….
אם לא נתנגד לתחושה הקיימת אלא נכיר בה. נכיר אותה, תיווצר האפשרות לקבל אותה בדרך חדשה. הרי כשמופיע רגש חזק, או מחשבה עקשנית – הם באים לספר סיפור. מרגע שסיפרו את סיפורם הם מוכנים לעזוב. אבל אם אנחנו מפחדים לשמוע את הסיפור  – הם נאחזים בנו ולא עוזבים. כמו ילד קטן שמבקש את תשומת הלב ומושך ללא הפסקה בבגד שלנו כדי שנתייחס אליו. כשיש מקום בי שרוצה להראות, להישמע, לספר את הסיפור שלו, ואני לא מסכימה לתת לו במה עכשיו, הוא מתנהג כמו ילד קטן שרוצה תשומת לב ולא מתייחסים אליו – הוא יעשה את כל הטריקים האפשריים כדי להפריע לי, יהיה נודניק בלי הפסקה  – כדי לתפוס מקום ולספר את הסיפור שלו עכשיו.

כלומר עד שאדם לא יאפשר למה שרוצה להתבטא מתוכו עכשיו – את האפשרות לעשות זאת, לא יתפנה בתוכו מקום למשהו אחר, והוא לא יצליח להמשיך הלאה. היא מסכמת.
כשאישה בלידה אומרת אני מפחדת מ… חתך, ניתוח קיסרי, אפידורל…  ומסביב אומרים לה 'אל תחשבי על זה בכלל, תחשבי רק על דברים טובים'  - הפחד שלה ייעלם?
אם היא תגיד לעצמה, אסור לי לפחד, אסור לי לפחד, הלידה שלי טובה, – אז הגוף המכווץ יהפוך ברגע לרפוי ונינוח? כנראה שלא. האם אפשר תוך כדי הלידה לפתור את הפחד ולהעלים אותו? לא תמיד. אבל מה שאפשר לעשות זה לתת לפחד אפשרות ביטוי. פחד מסופר מפנה מקום. כלומר אחרי שראינו אותו, ואולי גם קצת דיברנו אתו, עם הפחד, אולי הוא לא יעלם אבל יש סיכוי רב יותר שהוא יפנה מקום והיא תוכל להתמקד בצירים ובלידה מבלי שתחושת הפחד תתפוס את כל המקום.
אישה אחת אמרה לי אחרי הלידה שהיא נורא פחדה מזה שהיא כל כך מפחדת עד שלא העזה אפילו לומר זאת, 'כי אם אני אגיד את זה אז אולי זה יקרה'.

קייטי ביירון כותבת בספרה 'לאהוב את מה שיש': "מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן מאמינים בה". "מחשבות" היא אומרת "פשוט צצות. כמו עננים הנעים בשמיים ריקים. הן באות כדי לחלוף, לא כדי להישאר. אין בהן כל נזק , עד שאנחנו נקשרים אליהן כאילו הן אמת". ממנה למדתי לומר לעצמי  "אינני מרפה מהמחשבות שלי, אני פוגשת אותן בהבנה, והן מרפות ממני."

בקיצור, היא אומרת לי, אחותי לדרך, בעודה לוקחת שלוק אחרון מהקפה ושניה לפני שהיא ממהרת להספיק לאלתר איזו ארוחת צהרים לילדים, אפשר להוריד את הלחץ, אם אני כועסת מפחדת או מיואשת זה לא אומר שמיד אני  ממגנטת אלי את כל הרע שבעולם.  ואפילו כדאי להיות שם לרגע. וואלה משחרר. אבל בכל זאת, נראה לי שאם המצב הזה (פחד כעס ייאוש תסכול ודומיהם) נשאר הרבה זמן, היא מהרהרת, אכן יש לו השפעה על התנהלות חיי. צריך להתייחס לזה.
אז זהו, אני ממשיכה את המחשבות שלה, שהמצבים האלו, בסך הכל באים כסמני-דרך להוביל אותנו.
לפעמים הם באים, מתבטאים, וחולפים כלעומת שבאו. לפעמים הם חוזרים וחוזרים ומציקים, כמו הילד הקטן שלא מניח, כי יש להם סיפור לספר. התפקיד שלנו יהיה להזמין אותם לפגישה. לתת להם הזדמנות לספר את הסיפור.

צילום: אלון לויטה

 פרק ב'  -  להסכים לספר את הסיפור

אחת הנשים שעבדתי איתה סיפרה במהלך הפגישות לפני הלידה, שהדבר שהכי מפחיד אותה בלידה זה החתך.
'אני ממש לא יכולה לחשוב על זה', היא אומרת, ושואלת אותי 'אם תהיי איתי בלידה את יכולה לשמור שלא יעשו לי חתך?' אחרי ההסברים על מה דולה יכולה ולא יכולה לעשות, ועל מה היא יכולה לעשות כדי לנסות להימנע מחתך, הרגשתי שאפשר לשאול: מה יקרה אם כן יהיה לך חתך ותפרים, שאלתי. אני לא יכולה לחשוב על זה בכלל, היא ענתה ויכולתי לראות את הכיווץ של הגוף. מתוך ההבנה שאם יש משהו שעולה מאד חזק, הוא מזמין אותנו לפגישה, לא הנחתי לה ושאלתי שוב. בכל זאת, למרות שקשה לך לחשוב על זה, ודווקא בגלל זה, מה יקרה אם כן יעשו חתך ויהיו תפרים בלידה? זה יוצר בי תחושה שאני פגומה, היא אמרה. שאני לא סקסית. כששאלתי אותה מה זה בשבילה להרגיש 'לא סקסית'  היא אמרה 'זה להרגיש שאני לא שווה. שלא רוצים אותי. שאני לא ראויה שירצו אותי'. כשהגענו לאמירה הזו, היא סיפרה שכילדה הייתה שמנה ודחויה חברתית, רק כשגדלה והפכה להיות אישה צעירה ומושכת היא הפכה לפופולרית ו'נחשבת' בחברה. לאט לאט, עם הקשבה למה שעולה מתוכה היא זיהתה שבשבילה הפחד מחתך בלידה מגלם בתוכו את הפחד להישאר לבד, כי בתוכה קיים המקום הלא בטוח, שאולי אם היא לא תהיה סקסית בן הזוג שלה לא ירצה אותה….

להסכים לספר את הסיפור זה להסכים לפגוש את המקום המפחיד. והפחד האמיתי של אותה אישה הוא להישאר לבד אחרי הלידה – לא החתך עצמו.

אישה אחרת שפגשתי, ושאלתי אותה על תחושותיה לקראת הלידה הקרובה, אמרה: הכי מפחיד אותי זה 'שמשהו יקרה ולא אצליח ללדת כמו שאני רוצה, כמו שאני מתכננת' היא אומרת.
ואם משהו ישתנה בתוכניות והלידה לא תהיה לפי מה שתכננת, מה יקרה? אני שואלת אותה
'אני מרגישה את הלחץ שיהיה לי בגוף' היא מתארת.  ואז מה יקרה אני שואלת?  – 'הלחץ הזה יגרום לי לא להצליח לתפקד. זה מפחיד אותי נורא'
מה זה אומר בשבילך שאת לא מתפקדת? 'שאני לא שווה. שנכשלתי' – היא עונה מהר.
ומה זה אומר בשבילך- ש 'נכשלת'?
'אין דבר כזה מבחינתי  – 'להיכשל'.  אני עובדת קשה מאד, כל הזמן, בכל תחום, כדי שזה לא יקרה. בייחוד בדברים שקשורים לגוף שלי'
ובכל-זאת, מה יקרה אם תרגישי כך, אם תרגישי שנכשלת? אני לא מניחה לה.
'אסתגר בבית'. היא אומרת, וממשיכה 'אני כבר יכולה לראות את עצמי לא יוצאת מהבית כדי שאף אחד לא ישאל אותי על הלידה. שאף אחד לא יראה אותי ככה.'
עכשיו היא יכולה אם תבחר בכך,  לפגוש את 'הדבר' שמזמין אותה כעת לפגישה. לפנות מקום למה שמבקש להתבטא. לעיתים קרובות הפחד לא להצליח הוא בעצם הפחד להיראות בכישלון. הפחד להראות 'לא יפה', לא יודעת, לא יכולה, לא מוצלחת. במקומות האלו אפשר לנסות לפגוש אם מאחורי האמירה 'אני לא רוצה שייראו אותי ככה', יש פנים מוכרות. ומה תפקידם בחייה. אפשר גם לבדוק מי הן הנשים שנראות לה 'מצליחות', ומה נחשב בעיניה כישלון או הצלחה.

ההסכמה לגעת במקום בו נמצא הקושי מכילה בתוכה את העבודה על היכולת להיות נוכחת במה שקורה כעת מבלי לנסות לשלוט על התנהלות העניינים, היכולת הזו היא מצרך מבוקש בתהליך הלידה. נשים רבות מדמיינות לידה טובה ומוצלחת  כלידה שהיא מהירה, אולי טבעית אולי בלי כאבים, ומלאת שמחה. אם התהליך מתארך, כשיש כאב גדול ואישה מרגישה שהיא לא מצליחה לקבל את הצירים באהבה כפי שדמיינה, או שהלידה לא מתנהלת כפי שהיא ראתה בעיני רוחה, יכול להיווצר מצב של התנגדות למה שקורה, וביטוי ההתנגדות הפנימית יהיה בעצם בהתעסקות במה ש'צריך לקרות' במה שהיא 'רצתה שיקרה'  – ולא קורה.
לכן, עבודה על ההסכמה לפגוש את המקומות הפחות יפים, המקומות שיותר קשה לה להיות בהם, יכולה ליצור תהליך של למידה לקראת הלידה, שרק מתוך השהייה והנוכחות בתוך המצב הקיים, יכול לבוא השינוי. לא מתוך ההתנגדות וגם לא מתוך התעלמות. כל ניסיון לשליטה במה שאינו התהליך הפנימי של האישה, כמו ניסיון לשלוט בזמן וקצב הלידה או בהתנהלות של אנשים אחרים מסביב, טומן בחובו התנגדות לקיים ויוצר נוקשות וכיווץ של הגוף. לעומת זאת, הסכמה לקבל את מה שקורה, והתמקדות בתהליך הקיים, מאפשרת לגוף רכות ותנועה. ובלידה, היכולת של הגוף לפתוח את הדרך לקראת התינוק אינה יכולה להתקיים ללא הרכות והתנועה.

פרק ג' – מה קורה כשלא מספרים את הסיפור…

"הבעיה אינה ברגש עצמו אלא בחוסר הביטוי שלו" כותבת ד"ר נורת'ורפ בספרה 'גופה של אישה תבונתה של אישה'. היא מתארת אינספור נשים שמתמודדות עם מחשבות שלימדו אותן שאסור להן לחשוב, עם רגשות שלימדו אותן כלא-רצויים, ואת הבעיות הגופניות שחוסר הביטוי הזה יצר בתוכן.

כשתאריך הלידה המשוער כבר עבר, והלידה עדיין לא קרתה היא לא מצליחה להשתחרר מהמתח הקיים בתוכה ולא מניח לה אפילו לרגע. אם הלידה לא תתחיל בעצמה יצטרכו להתחיל את הלידה במתן חומר מזרז, כמו בלידה הקודמת. כל בוקר היא קמה מאוכזבת. עוד לילה עבר. אין צירים. היא נתקפת פחד ממה יקרה אם..
כמעט בסוף הפגישה שלנו, שאלתי אותה איך הוא, האיש שלה, מרגיש עם הזמן שעובר והלידה שמתמהמהת. 'הוא מנותק', היא אמרה. 'מרוחק מהתהליך וממני' והעיניים נרטבו מכאב. ואז סיפרה על הפחד, הפחד מהנתק הזה שהיה כל כך קשה אחרי הלידה הקודמת. עבר זמן רב עד שבחרה בהריון נוסף, בגלל זיכרון תקופת הלבד הקשה ההיא אחרי הלידה. תחושת הלבד הזו מציפה אותה עכשיו….
כש'איום' הזירוז התקרב, ושום דבר אחר שניסו לא עזר, הצעתי שייקחו יום חופש לעצמם להתארגן בינהם, לדבר על השינוי שהולך לקרות ממש מחר מחרתיים.
הם לקחו זמן לעצמם, והצליחו לדבר על הפחדים, על מה יהיה אחרי, ועל מה הם זקוקים אחד מהשני.
למחרת החלו צירים…. הוא היה לגמרי אתה בלידה, ואחריה. הביחד שלהם עבר תהליך מחזק וההורות הפעם הצליחה להגיע מתוך מקום מחודש של כוח הביחד.
קשה להתחיל לידה מתוך פחד. קשה מאד להצליח ללדת לתוך חוסר בטחון. עד שלא ניגע בחלק בתוכנו שדורש מפגש, הוא ימשיך לתפוס את כל המקום, וכמו שכבר תואר, ליצור תהליך של התנגדות כיווץ ותקיעות.
התהליך דומה לשריר תפוס שכואב למגע, והאינסטינקט הראשוני שקורה מתוך הכאב הוא – לא לזוז, לא לגעת. אולם רק מגע אמיתי, עמוק, שמאפשר להרגיש את מלוא עוצמת התפיסות, רק תנועה שמגיעה בדיוק מהנקודה הכי עצורה – ישחרר את השריר, ויאפשרו דרכו זרימה.
כשלא 'מספרים את הסיפור', מתרחשים בתוכנו תהליכים שונים שכדאי שנציף את המודעות אליהם כאנשים, וכאנשים שעובדים עם אנשים:

משאבת האנרגיה – המאמץ להסתיר או להתגבר על תחושה או מחשבה כי היא לא נחשבת כ – יפה/ראויה –  מתנהג כמו משאבת השואבת אנרגיה. רוב האנרגיה הזמינה תופנה לשמירה על ההסתרה. ומכיוון שמאמץ הלידה דורש התגייסות מקסימלית של כל הכוחות הקיימים ברמה הפיזית המנטלית והרגשית – חוסר הביטוי של רגש או מחשבה המבקשים ביטוי ברגע מסוים, יגרום למשאבת האנרגיה לעבוד, לבזבוז כוחות ותחושה של חוסר יכולת להתמודד עם הסיטואציה הקיימת.

הפחד ש'זה' ישתלט עלי – הבחירה לא לפגוש את מה מבקש ביטוי עכשיו יוצרת סוג של התנתקות מהעצמי. זה קורה כשהתחושה היא שאם ניתן לרגש או לסיפור ביטוי, הוא יתפוס את כל הבמה, ישתלט, ויהפוך להיות ה'אני'.  כלומר, הפחד הוא שאם אתן לייאוש שבי ביטוי הוא יהפוך אותי ל- 'אני מיואשת'. כך עם הכעס חוסר האונים או כל רגש אחר שמגיע.  ואז יש תהליך של הכנסת הרגש פנימה, עמוק למקום שלא יראו אותו. אבל אם נאפשר לעצמנו לפגוש את התחושה כעוד חלק שקיים בתוכנו, יוכל ה'אני' – לראות אותה, (את התחושה, את הסיפור) לשמוע אותה, ואולי גם לדבר איתה מבלי לטעון עליה בעלות. מבלי להפוך אותה ל'אני'. המילים יהיו – 'אני פוגשת בתוכי מקום מיואש עכשיו' או 'יש בי חלק שמתחיל להתייאש..' זה נראה בהתחלה כאילו התנתקות. אבל אם אדם מסכים לפגוש את התחושה הקיימת כרגע כעוד חלק ממנו, חלק ישן או חדש, אבל לא כמשהו שמשתלט על כל האני שלו ,אז הוא מאפשר להיבט הזה שבו חיים. הוא אומר לו – אני נותן לך מקום, אני מכיר בך, וכך הוא מאפשר לו ביטוי ואותו חלק לא נאבק לתפוס את כל הבמה, הוא לא מנסה להשתלט. ואולי הוא גם מוכן לעזוב, אם אין לו יותר תפקיד.

חוסר המשמעות – כשלא מספרים את הסיפור הוא נשאר תקוע וחסר משמעות לחיים – נשארת רק תחושת הכאב או האכזבה או הכעס בלי הצמיחה משם מהלאה. בלי לקחת את הסיפור ככוח ממנף.

עיבוד חווית לידה לאישה שחוותה את הלידה ככישלון אישי תוכל לאפשר לה לזהות בעצמה מקומות שלא הכירה לפני כן, לסלוח לעצמה על מה שלא ידעה, ולזהות את הכלים החדשים שהיא רוכשת לעצמה בעקבות החוויה, או את השינוי שחל בה מאז.
כשאישה מתאבלת על משהו שאיבדה – פנטזית הלידה שלה, חלום ההתאהבות בתינוק, ההנקה שלא צלחה, האם שאיננה….  נדרש לתת לה מקום לספר את הסיפור על כל פרטיו, לבכות אותו להתאבל עליו, כמה זמן שיידרש, עד שישתחרר. רק אחר כך, יכולה האישה לראות את הדברים ממקום אחר בתוכה, לגלות בתוכה מקומות שלא הכירה, ולגדול.
לא משנה מה הסיפור, ועד כמה הוא כואב וטראומטי, יש בנו את היכולת למצוא את הכלים לפגוש אותו ממקום אחר בחיינו ולתת לו משמעות נוספת, בקונטקסט החיים הנוכחי.
בואו ניקח את 'הסיפור' -  ובמקום לנסות לסלק אותו, להחליף אותו, נספר אותו בפרטי פרטים בדקי דקויות. נהפוך אותו כמו שהופכים בגד לצדו השמאלי ונראה אותו גם מצדדיו הפנימיים. אולי סוף סוף נוכל לתלות את הבגד ההפוך הזה על חבל הכביסה מולנו ולראות אותו לרגע כשאיננו לובשים אותו. אחרי שנכיר אותו אולי נוכל גם לזהות את עצמנו בלעדיו.

 קרן פרידמן גדסי, מאי 2008

השאר תגובה