סביבות גדילה

שני ספרים אחרים על חינוך. או אולי נכון יותר לומר – שני ספרים על סביבות גדילה אחרות:
"אמני רחוב – מבט לא שגרתי על חינוך וטיפול" שכתב אוהד שפריר על המרכז החינוכי-טיפולי "נווה צאלים" אותו הוא מוביל.


ו"לאפשר להם לחלום" סיפורו של קמפוס "ביאליק-רוגוזין" בית-ספר יחיד במינו שתלמידיו ילדי מהגרי עבודה, פליטים ומבקשי מקלט.

את הספר על קמפוס ביאליק-רוגוזין שיצא לאור השנה גיליתי ממש במקרה אחרי ששמעתי לפני שבוע ראיון עם אלי נחמה, מנהל הקמפוס. משהו ברוח הדברים שם משך אותי ואני מוצאת את עצמי כבר כמה ימים משוטטת בתוך החיים שהספר הזה מתאר – מה שגרם לי להוריד מהמדף גם את הספר "אמני רחוב" שבו אוהד, שהוא אדם שקרוב ללבי, מספר על הדרך החינוכית ועל חוויותיו הוא ב"נווה צאלים".
אלו ספרים שמביאים סיפור ייחודי של מקום, של אנשים. שמספרים על הצלחות ואכזבות, אבל בעיקר מספרים על תנועה תמידית של למידה. לא רק זו המוכרת שבה המורים מלמדים את התלמידים והחניכים – שני הספרים מדגישים את תנועת הלמידה האישית של כל אחד מאנשי הצוות על עצמו, על דרכו, על איכויותיו ומגבלותיו, ואת תנועת הלמידה המשותפת של המקום, של הארגון עצמו, כגוף לומד.
איש חינוך אינו בהכרח אדם שמקצועו או עיסוקו הוא חינוך במובן המוכר של המילה. אדם שהוא גם איש חינוך, הוא אדם שמודע לכך שיש השפעה רבה לדרך שבה הוא מתנהג, מדבר, מגיב. הוא מאותם אנשים שישימו לב לאיכות האינטראקציה שנוצרה – לא רק לתוכן השיח או הוויכוח. לאדם שיש בתוכו איש חינוך יש התנהלות מתבוננת של למידה מתוך מפגש, יש חלק פנימי בתוכו שעוצר לשאול: מה עבד טוב? מה אפשר להבין מזה? או – מה השתבש? האם אפשר להתנהל בפעם הבאה בדרך אחרת?
אנשי חינוך יכולים להיות מנהלי פרויקטים, טכנאים, אנשי שיווק או רפואה. העיסוק אינו העניין כאן – העניין הוא העצירה, המבט הרטרוספקטיבי, השאלה הפנימית.      נדמה לי שמקצועות הלידה מציעים בדיוק את זה – העמקה של המהות החינוכית שבנו.

אני קוראת את הטקסטים בספרים הללו בכל מיני צורות. בין היתר, אני רוצה לנסות ולהכיר עוד כיצד גם בתוך ארגון שאנשיו נמצאים באופן תדיר באינטראקציות מאתגרות מאד, במצבים שמרגישים חסרי מוצא (כמו בפעמים רבות בחדרי הלידה בארץ) מתרחש תהליך למידה פנימי. אלו אינם ספרים על רעיונות אלא על ההתרחשות של המציאות בפועל, לכן, כדי ללמוד על עוד אפשרויות בשדה הלידה ניסיתי בטקסטים להחליף את המילה 'הוראה' באחת מהמילים האלו: 'מיילדות/ליווי/ייעוץ/טיפול', את המילה 'מורה' במילה 'איש/אשת מקצוע' – ואת 'תלמידים/חניכים/ילדים' ב – 'א.נשים', ולמדתי הרבה. תנסו גם -

________________________

"הרעיון הבסיסי שלנו בנוגע להוראה הוא זה: הוראה היא תהליך התפתחות מתמיד של המורה. זהו תהליך שמזמין את המורה לשאול שאלות, לחפש כיוונים חדשים. [...] במקומות רבים מצפים מהמורים "להוביל דרך" – כלומר לשאת באחריות אמיתית לתהליכי החינוך והלמידה של תלמידיהם. לא פעם המורים סופגים ביקורת קשה על אי יכולתם לעשות זאת.
הניסיון שלנו מלמד כי הדרך היחידה להיות מורים שהם אמנים, להיות אנשי צוות שיודעים להוביל ולהנהיג מתוך הקשבה ותשומת לב, היא בניית אקלים ארגוני של "עולם מקביל" שנותן לאנשי הצוות בדיוק את מה שמצופה מהם להעניק. "
אוהד שפריר, מתוך "אמני רחוב"

***
"המורים פה מעורבים בדברים מאד קשים, והם עובדים פה, פיזית ונפשית, מאד קשה. ובאמת לא כל אחד בנוי מחומרים אישיותיים שמתאימים למקום הזה. וגם מי שבנוי לכך, ולא משנה כמה שנים התנסה כבר במערכות חינוכיות שונות, חייב, כשהוא מגיע לכאן, להשתתף בסדנה בת כשמונה פגישות של היכרות עם האזור, עם האוכלוסייה ועם הבעיות האופייניות לה. ובעזרת המנהל, היועצות וצוות המורים כולו – לעצב כלים להתמודדות מעשית ורגשית. "
רון שמעוני, סגן מנהל חט"ב, מתוך "לאפשר להם לחלום" .

***
"עלינו לבנות אקלים שבו כל איש צוות יחוש שהוא עובר תהליך משמעותי. מקום שבו השפה המדוברת בצוות, ברמה האישית ובמרחב המשותף, תהיה זו שתדובר אחר כך עם הילדים. סביבה שבה מערכת היחסים בין אנשי הצוות תדגים את המודל שאותו היינו רוצים להעביר לחניכים שלנו. "
אוהד שפריר, "אמני רחוב"

________________________

זה בכלל לא פשוט ליצור מערך תמיכה למידה והתפתחות למקצועות הלידה ולצוותים בחדרי לידה. הדגמים שמוכרים במוסדות אחרים לא בהכרח מתאימים וגם במערכות חינוכיות וטיפוליות מפענחים את הדרך ליצור זאת בכל פעם מחדש.
אולם בעולם הלידה והרפואה הפורמט הזה כמעט לא מוכר. למידה ממקרים שמורה בינתיים רק ללמידה מקצועית ואין עדיין תרבות של הדרכה שעוסקת באספקטים הרגשיים. מושגים כמו: "אקלים ארגוני של 'עולם מקביל', "עיצוב כלים להתמודדות הרגשית של איש הצוות" או "המקצוע כתהליך התפתחות אישית" – עוד לא נכנסו לשפה המדוברת, הם קיימים אך הינם עדיין תופעת שוליים בקרב מקצועות הלידה.

לפני שלוש שנים, כשהתחלנו את תכנית B.O.T הייעודית למיילדות, כתבתי פוסט קצר מתוך פגישות עם מיילדות על הצורך שעולה במערך תמיכה והתפתחות שכזה, ובחודש האחרון, במפגש עם צוות בחדר לידה בצפון שמענו שוב ושוב ושוב (מרופאות.ים וממיילדות כאחד) את הבקשות הללו:
1. אנחנו חייבים, ממש חייבים, כלים פרקטיים שיעזרו לנו להתמודד עם מצבים רגשיים של היולדות והמשפחות, וביננו כצוות
2. כמות המתח שאנחנו צוברים מאירועים קשים שטיפלנו בהם היא בלתי נסבלת – אנחנו זקוקים באופן דחוף לפגישות צוות קבועות שיוקדשו לעיבוד החוויות שלנו עצמנו.
האמירות היו חזקות וברורות, ובעקבותיהן התעוררו הרבה שאלות: איך עושים את זה בתוך המערכת? מה אפשרי בתוך מציאות המשמרות של חדר לידה? אלו דרכי פעולה ייתנו מענה אמיתי ויישומי? (ומי יתן תקציב… )

אין עדיין תשובות מעשיות, אבל מכיוון ששינויים קורים בדרכם המפתיעה, אנחנו ממשיכות ללכת.

השאר תגובה