מתוך פגישות עם מיילדות

"אם הסתיימה המשמרת והלכתי הביתה כשאישה הייתה בלידה פעילה או בצירי לחץ אני מתקשרת למחלקה אחרי כמה שעות לדעת מה היה אם היא ילדה ואם הכל בסדר, ואיך הייתה הלידה"

"זה לא תמיד מצליח, כי זה תלוי במשמרות שלי אבל אני אוהבת לעלות למח' יולדות כדי לראות את האישה שהייתי בלידה שלה אתמול, לפני שאני נכנסת למשמרת הבאה. אני מזהה שזה במיוחד חשוב לי כשהייתה לה לידה קשה. אני יודעת שזה יהיה לה טוב אם היא תדבר עם מישהו אבל בעצם זו גם אני שממש צריכה את זה, זה לסגור איזה מעגל בתוכי שנשאר פתוח. "   

"אנחנו כל הזמן מנסות לשכנע את מנהל המחלקה ליצור טיפול רציף. הנתק הזה שאנחנו מרגישות הוא בלתי נסבל. זה לא קורה בינתיים אבל עכשיו אנחנו מנסות לפחות שזה יהיה סביב ניתוחים קיסריים, כלומר למשל שאותה מיילדת שהייתה בחדר לידה עם האישה היא גם זו שתיכנס איתה לחדר ניתוח, והיא גם זו שתיקח את התינוק לתינוקיה, ותחזור לבדוק את האישה אחרי הניתוח ותביא לה את התינוק.  הנה משהו קטן שקרה לאחרונה שבו הצלחתי ליצור רצף טיפולי חד פעמי: הייתה פעם שהיו לי משמרות בוקר יום אחרי יום. והציבו אותי ביום הראשון בהכנה של יולדות לקראת הניתוח הקיסרי. כשבאתי ביום למחרת ביקשתי שיעשו החלפה בצוות ,ושישימו אותי שוב בניתוחים הקיסריים כי אני כבר מכירה את הנשים ואת הסיפורים שלהן והבקשות שלהן, וכבר יצרנו קשר ואני רוצה להיות איתן שם, בניתוח עצמו ובהתאוששות שאחרי."

הכמיהה לקשר ולתחושת משמעות 

מיילדות מספרות על הפעולות שהן עושות כדי לנסות לפצות על התסכול שהן חוות מתוך הפער שנפער בעקבות הקושי ליצור קשר אמיתי עם האישה היולדת – בגלל מגבלות מרחב העבודה בחדר לידה: מיילדת אחת על שלושה חדרים עמוסים, אין הכרות מוקדמת, אין זמן להיות איתה, צורך למלא פרוטוקולים במקום לדבר עם האישה, ציפייה להיות 'יעילה ומתקתקת' ותלונות אם את נמצאת 'יותר מדי זמן בחדר'.

שיחות רבות עם מיילדות העלו שוב ושוב את הבקשה שלהן למצוא דרכים גם בתוך המציאות הקיימת ליצור קשר יותר אישי ואולי אף עמוק יותר, וכמיהה להרחבת החוויה של המשמעות האישית והאפשרות לצמיחה האישית מתוך אתגרי העבודה. הן מתארות את הצורך שלהן 'לסגור מעגל' ו 'לדעת שהיא בסדר' בבמצבים בהם הן סיימו משמרת והלכו הביתה באמצע לידה או כשהיולדת יצאה מחדר לידה במצב רגיש.

אין מערך מוסדר להדרכה ותמיכה רגשית

"כל פעם ששאלתי את האישה הבעל ענה במקומה ולא נתן לה לדבר. הוא גם כמעט לא הסכים לתת פרטים והתחושה הייתה שהיא לא מעזה לדבר והוא שומר על סוד. עבר בי רעד מהמחשבה שאולי יש מולי אישה מוכה אבל לא ידעתי מה להגיד או איך להגיב"

לצד ההנאה מהמיילדות, זהו מקצוע של התמודדות עם אתגרים רגשיים באופן יומיומי ועדיין לא קיים מערך מסודר (יש קצת התארגנויות התנדבותיות) להדרכה ותמיכה רגשית במיילדות עצמן שעוברות בכל משמרת כמות חוויות בלתי נתפסת שקשורות למצבים מסכני חיים, פגים שאולי לא ישרדו, תינוק שנפטר, נשים במצבי חרדה, גברים במצבי חרדה, העברה דחופה לחדר ניתוח, דימום שצריך להשתלט עליו, אישה שצוואר הרחם שלה נקרע ועוברת תפירה במשך שעה שלמה אחרי הלידה ועוד ועוד.

במערך ההכשרה וההסמכה של המטפלים בבריאות הנפש ( Mental health caregiver) פסיכותרפיסטים ואנשי חינוך כלולה באופן מובנה מחויבות של המטפל לעבור בעצמו תהליך אישי ולתמוך בעצמו ובהתפתחותו במקביל להיותו מטפל באחר.  אולם  אצל המטפלים בבריאות הגוף ( Health caregiver ), אנשי מקצועות הרפואה, הפרה-רפואה והרפואה המשלימה, אחיות, מיילדות, דולות וכדומה, לימודי ההכשרה וההסמכה אינם כוללים מערך מוסדר לליווי ולתמיכה נפשית-רגשית לאורך עבודתם, ואף לא הכוונה או הפניה לליווי כזה. עובדה זו יוצרת מצב שבו ההתבוננות היחידה של אנשי הצוות המיילדותי על סיטואציות בחדר לידה מתרחשת בישיבת צוות של ניתוח מקרים – כלומר ניתוח מקרה לגבי אופן ואיכות הטיפול הרפואי שהוענק. ההשפעה הרגשית על המטופל או המטפל אינה נכללת בסקירת המקרה.

וכך נהיה, שבמקצועות אלו לא נהוג ואין מערך מסודר וכלים שמאפשרים לאנשי המקצוע לעצור ולבדוק:

- מה אני מבי/נה שקרה לי בתוך הסיטואציה

- איך אני כרגע בעקבות מה שקרה

- מה אני צריכ/ה עכשיו / בהמשך המשמרת

- מה יתמוך בי, בהתמודדות האישית שלי, בפעם הבאה במקרה דומה

מקצועיות דרך עיניה של מע' הבריאות כרגע כפי שהיא משתקפת כיום בחדרי הלידה בישראל הינה מתן טיפול פיזי – סיעודי או רפואי.   הניסיון לגשר על הפיצול שנוצר לאורך השנים בין תקשורת אישית  לטיפול רפואי אינו חדש ולאורך העשור האחרון הוא נושא שעוסקים בו בכל העולם,  ישנם  מחקרים למכביר המתארים הפחתת הסטרס ושיפור במדדים פיזיולוגיים ובהחלמה מתוך הקשר האישי עם רופא – ובכל זאת המצב בהרבה מרחבים רפואיים אינו משתנה באופן מהותי ואני רוצה לטעון כי יש כאן קשר למצב המתח הרגשי של המטפל עצמו. הפיצול שנוצר כולל גם את תפישת המערכת שמפצלת בין העבודה שהעובד עושה לבין חווית העובד בעבודה.

לקח כעשרים שנה שבהם נעשו מחקרים ועבודות רבות על טראומות לידה של נשים , עד שהתחילו (לאחרונה) לבנות מחקרים שעוסקים במצבי טראומה משנית של הצוות המיילדותי ,  המצב הפיזי והרגשי של  המיילדת וההשפעה של נתונים אלו על יכולת התפקוד, איכות התקשורת על חווית היולדת ועל תהליך הלידה.

איך התפתחה הכשרת B.O.T  ייעודית למיילדות? 

 זה קרה הרבה בזכות קבוצת מיילדות קטנה, שלמדו אצלנו שנים קודם, שדחפה אותנו שוב ושוב ליצור מהלך כזה.  זה הבשיל לאט לאט. זה כלל הרבה שאלות ותהיות והרבה פגישות שקיימנו עם קבוצות של מיילדות באזורים שונים בארץ.  ותכנית B.O.T למיילדות ממשיכה כל הזמן להתפתח דרך חקירה משותפת.

אנסה לתאר כאן את הערוצים העיקריים שמצאנו שמבקשים מענה:

1. צורך הולך וגובר בכלים למענה מותאם ליולדות ומשפחותיהן במצבים רגשיים שמתעוררים בזמן האקוטי בחדר לידה ודורשים מענה מיידי (כמו אלו שהוזכרו לעיל)

2. צורך בדרכים יעילות לפריקת המתחים שמצטברים אצל אשת הצוות מתוך המעורבות הרגשית בטיפול בנשים

3. שכיחות סימפטומים של טראומה משנית בקרב צוותי חדר לידה ובקשה ליצור מערך תמיכה קולגיאלי מובנה: " לבנות דרך מקצועית לאוורר את זה אחת עם השנייה כדי שכל הקשיים האלו לא יידבקו לנו לעור, שלא ילכו איתנו הביתה ויבואו איתנו למשמרת הבאה.. "

4. רצון שהמקצוע יהיה גם מצע להתפתחות עצמית: לפתח מיומנויות אישיות של פתרון קונפליקטים, של התבוננות עצמית והתפתחות אישית: "להעמיק את ההכרות שלי עם עצמי ועם הקונפליקטים שאני נתקעת בתוכם, לשפר את מערכות היחסים הקרובות שלי"

5. כמיהה ליצור טיפול מיילדותי רציף ומותאם אישית.  ולקבל כלים לליווי תהליכים רגשיים בקליניקות למעקב הריון מיילדותי

אפשר לקרוא על כך עוד כאן.    וגם כאן
ופרטים על תכני ההכשרה ועל הקורס הקרוב  כאן (מתחילות ב 2 בינואר 2018, ימי שלישי, במתחם InPerson צמוד לתחנת הרכבת בבנימינה)

 

השאר תגובה