אובדן הריון – תמונת מצב

כשאנשים שומעים שאני עוסקת בעולם הלידה אני פוגשת חיוך רחב שמתעגל למעלה וכמו קומיקס מולי אני רואה איך בעיניהם מופיעה לה מיד תמונת הבטן העגולה או התינוק המדושן המעורסל המגרגר בסיפוק. ההבטחה לאושר שמגולם בהריון לידות ותינוקות טבועה בנו כל כך עד כי שום דבר לא מכין אותנו לאופציה שבה הבטן תתרוקן, הזרועות יישלחו קדימה מחפשות והידיים יישארו נטולות חיים לאחוז בהם. לאורך שנים, בחברה הישראלית, לא רצינו לראות שיש דבר כזה (אולי הספיקו לנו המלחמות, הפיגועים וימי הזיכרון שלהם),  וכשזה קרה התרחקנו מזה כמו ממחלה מדבקת, מיהרנו לפזר ערפל שיטשטש את החושים והמשכנו לדפדף במגזינים עם תמונות של תינוקות מלאי לחיים עטופים בזרועותיהן של אימהות מאושרות. אבל המגזינים נשארו על המדף ואנחנו נשארנו עם הערפל, כי צריך להמשיך הלאה.

אנחנו חיים במדינה עתירה במקומות חגים וטקסים שתפקידם להחזיק עבורנו זיכרון -  אתרי הנצחה, אנדרטאות ומוזיאונים לזכר הנופלים במערכות ישראל, טנקים ומשוריינים בדרך לירושלים כדי שלא נשכח, מוזיאון יד ושם, בית התפוצות,  ישובים ורחובות שנקראים על שם – בית יצחק, לוחמי הגטאות, קהילת ורשה.   בליל-הסדר אנחנו מקבלים הנחיות מדויקות כיצד לשמר את זיכרון אירועי העבר דרך הדורות הבאים ואת הנוער שלנו אנחנו שולחים לפולין למסע שמבטיח שהם יחזרו עם צ'יפ הזיכרון טמון עמוק בתוכם.  אולם לעוברים ותינוקות רכים שנפטרו אין אצלנו מקום. לאורך עשרות שנים, ומבלי שניתנה הדעת לגבי ההשלכות של מנהג זה – מוסדות הבריאות בארץ ורוב רובה של החברה הישראלית קיבלו את העובדה כי לעובר או תינוק רך אין בונים קבר משלו או מצבה, לא עושים לוויה או מקיימים טקסי אבלות. ובכך, נלקח מבני המשפחה המענה לצורך האנושי העמוק בקיומה של פרידה אקטיבית ובמקום מוגדר של קבורה. אימהות ואבות איבדו ילד שאף אחד לא הכיר ואיבדו את התמיכה החברתית שמכירה בכאב האובדן ותומכת באבל. האובדן שלהם הפך לשקוף.  הכאב הפנימי שלא קיבל מקום וחלקה בבית הקברות מבעבע החוצה ומראה את סימניו ובשנים האחרונות יותר ויותר הורים בוחרים לחשוף לאוויר את פצע האבדן ומחפשים דרכים לתת קול וניראות לתינוקות שלהם, שנולדו ללא קול. הם יוצרים דפי זיכרון ברשתות החברתיות, מקימים פינות זיכרון  במקומות ציבוריים ויש גם שם חדש לתינוקות שנולדו אחרי האובדן: 'ילדי הקשת' שמם.

הכאב הוא תמיד כאב פרטי.
זו הבטן  הפרטית שלי שמתהפכת זו אני שלא מצליחה להכניס שום דבר לפה מרוב בחילה ואלו הרגליים שלי שקורסות במקומן כי אין יותר לאן ללכת. אבל השקיפות החברתית של כאב האובדן על מות עובר היא בלתי נסבלת והצורך בממשות זועק שוב ושוב.
בהלכות היהדות מנהגי האבל שבין המוות לקבורה בטלים עבור תינוק שנפטר במהלך חודשי ההיריון, במהלך הלידה ועד 30 יום מהלידה. הלכה זו התפתחה אי שם בהיסטוריה בכוונה לתמוך במשפחות שאיבדו תינוקות רבים. בזמנים בהם רבים מהתינוקות נפטרו במהלך ההיריון בלידתם או בימים שאחרי –  מטרת ביטול מנהגי האבלות הייתה לאפשר לאותם ההורים המשך חיים ללא עצירתם הארוכה, כפי שמנהגי האבלות היהודיים מצווים.
אנחנו בתקופה שונה.  תקופה אחרת ותרבות שמשתנה מבקשות התפתחות של מנהגים וטקסים חדשים, וכמו התפתחותם של טקסי נישואין אלטרנטיביים כפי הנראה אנחנו יוצרים כאן בארץ, לאט לאט, תרבות-אבל חדשה של הורים שאיבדו תינוק, כזו שתסמן, כמו מנהגי האבלות המסורתיים, גם את שביל הכניסה אל האבל וגם את דרך היציאה ממנו אל המשך החיים.

בימים אלו בהם אני כותבת, מסתמנת תנועה של שינוי – הן בהבנת המשמעות של  תהליכי פרידה עבור זוגות שאיבדו תינוק בעודו ברחם או בעת הלידה, והן בצורך בטקס במקום קבורה ובמצבה. בקיץ 2014 משרד הבריאות יחד עם המשרד לשירותי הדת הוציאו עדכון לנהלים לגבי אופן הטיפול בקבורת עובר/תינוק רך ופרסמו הנחיות לצוות המטפל לאפשר להורים את המידע כך שיוכלו לבחור האם הם רוצים להיות נוכחים בטקס לפני קבורה, מי הם רוצים שידאג לקבורה (בית החולים או המשפחה) ואת האפשרות לחלקת קבר פרטית. כיום, קיץ 2017, בחלק ממחלקות הלידה בבתי חולים בארץ מיושם הנוהל, אולם בפועל, בפגישותיי עם צוותים מחדר לידה אני מגלה שחלקם כלל לא שמעו עדיין על עדכון ההנחיות ואינם יודעים כלל על אפשרויות הפרידה והקבורה השונות שאפשר להציע לזוג. פערי המידע הגדולים הקיימים  אצל אנשי המקצוע כמו גם בחברה כולה, אודות הנהלים, האפשרויות ודרכי התמיכה במקרים של מות עובר או תינוק רך.

בישראל כשלושה תינוקות מתוך אלף נולדים ללא רוח חיים.   (והסטטיסטיקה מתייחסת רק מעל 1000 גר ומעל שבוע 22). אף אחד לא מוכן לבשורה כזו, והיא משפיעה באופן ניכר על כל הנוכחים, לעיתים לטווח ארוך.  במחקר שנערך בישראל באפריל 2017 , נמצא PTSD מלא (הפרעת דחק פוסט-טראומטית) אצל 32.7%  מהנשים בעקבות לידות שקטות.  יותר ויותר נתונים מצביעים על כך שאופיו של הטיפול, היחס והתקשורת עם ההורים לאחר מות התינוק הינו קריטי בהפחתת המצוקה הרגשית בטווח הקצר והארוך. קבוצת ההורים שאיבדו תינוק נחשבת כקבוצת סיכון לאבל מורכב, ונמצא כי התמיכה שאימהות קיבלו לאחר האובדן היא הגורם העיקרי החשוב ביותר בתפישת האם את האבל שהיא חווה.
אבל זה לא כל כך פשוט.  כי המיילדות עצמן מתארות את הסטרס הגבוה שהאתגר הרגשי של הטיפול במשפחות שאיבדו תינוק גורם להן, רבות מהן מתארות שהן מרגישות לא מוכנות עקב חוסר ההכשרה והיעדר התמיכה ,  וכי אחד משלושת הגורמים הטראומטיים העיקריים עבורן הינו המפגש עם מוות תוך רחמי.  במחקר מ 2015 שבדק דרגות של טראומה משנית אצל מיילדות, נמצא כי 36% מהמיילדות ענו על הקריטריונים של הפרעה פוסט-טראומטית.

תמונת המצב היא כי הורים רבים עדיין אינם מקבלים הדרכה וליווי מתאים בשעות בימים ובשבועות שאחרי האבדן, ורוב אנשי הצוות המיילדותי והרפואי לא קיבלו שום הכשרה או הכשרה מעטה מאד להתמודדות עם מצבי אובדן בחדר לידה ועדיין לא קיים שום מערך מסודר שאנשי המקצוע יכולים לפנות אליו כדי לקבל עזרה ראשונה רגשית בעקבות אירוע כזה. אני שומעת ממיילדות על המצבים שהן נתונות בהם:
"הכי מפחידים אותי הם הרגעים האלה שאני עם המתמר על הבטן של האישה מחפשת לשמוע דופק ושוב ושוב מחפשת ולא מוצאת…  והדופק שלי עולה עם כל שניה שעוברת… ואני מבינה שעוד רגע יהיה צריך לבשר לאישה הזו שהתינוק שלה כבר לא בחיים ואני קולטת שאני עם דופק מטורף וכל מה שאני רוצה זה רק לברוח מכאן כמה שיותר מהר, אין לי מושג מה להגיד ברגע הזה וברור לי שיש סיכוי שכל מה שאגיד יהיה טעות."

"הייתה לידה מוקדמת של תינוק מתחת לגיל חיות,  אי אפשר היה לעשות פעולות כדי לעזור לו, והוא נולד חי, ובכה בכי רפה. האם ביקשה שיוציאו אותו מהחדר, ולא ידעתי מה לעשות איתו. מה עושים במצב כזה? החזקתי אותו, עד ש…    הייתי אז מיילדת צעירה ושאלתי מה לעשות, מה הנוהל…  אף אחד לא ידע אצלנו במשמרת מה אמור לקרות במקרים כאלה, איך אמורים לנהוג."

החדר ההוא, בסוף המסדרון, החדר שבו יש אישה שיולדת תינוק מת, יש מי שלעולם תנסה לא להתקרב לשם, ויש אחרות, שנמשכות לשם, מרגישות את החסד של הליווי – גם במעבר החיים הזה. דולות, תומכות לידה, מתנדבות לליווי של הורים בלידות שקטות. הן נמצאות עם האישה לעיתים ימים ולילות ארוכים מתוך הבנה עמוקה כי גם כאן, ואולי אף יותר, הלידה היא אירוע משנה חיים, וכי הכאב כאן הוא הרבה יותר מתמיד, כאב הלידה וכאב הפרידה בו זמנית.
אני מאמינה כי ההתחלה של השינוי שקורה הינה תוצר, בין היתר, של אותן הנשים שמספרות את סיפור האובדן שלהן ויוצרות בעצמן טקסי קבורה ואבלות, ובעזרת הכשרות למיילדות, דולות, רופאות, מורות ליוגה ומטפלות שנפתחות אל מרחב מקצועי שמתפתח: ליווי בעקבות אובדן הריון – תחום מקצועי הכרחי. 

 

******
"הסערה שאחרי השקט" סמינר מקצועי העוסק בהיבטים של אובדן והתאבלות בשדה הלידה יתקיים ב 6 בדצמבר 2017
כל הפרטים כאן
******

4 תגובות ל “אובדן הריון – תמונת מצב”

  1. נעמה פרידמן

    שלום,
    רציתי לדעת למי מכוון הסמינר. עברתי חוויה של לידה שקטה ולכן הפוסט שלך תפס אותי במעמקי הבטן, אבל אין לי רקע או הכשרה טיפוליים (אני מגשרת ועו״ד במקצועי).
    בכל מקרה, פוסט חשוב מאין כמוהו.
    תודה

  2. מלכה נוקריאן

    אשמח לדבר 0508946213 מלכה מיילדת מנחת קבוצות תמיכה לנשים שחוו אובדן הריון משנת 2006 העורכת הראשית של המחקר שפורסם במוסף עיתון הארץ ,מניחה שמשם דלית את נתוני PTSD

השאר תגובה