שומרי הזיכרון

אין ימי זיכרון לתינוקות שלא נולדו חיים.

זוהי תקופה כזו בשנה, שבה אנחנו נעצרים כדי לשמור על הזיכרון – מתחילים בפסח בו אנו מצווים לזכור את יציאת מצריים,  עוברים דרך יום הזיכרון לשואה ולגבורה אל יום הזיכרון לחללי צה"ל. זו תקופה כזו בשנה,  בה אנשים לא רק נושאים את האובדן הפרטי שלהם, את הזיכרון האישי שלהם כמו בשאר ימות השנה, לערב אחד אנחנו כולנו עוצרים ומישירים מבטנו אל עבר זיכרונות ואובדנים משותפים.    

אין ימי זיכרון לתינוקות שלא נולדו חיים. אף אחד לא מקריא את השם שלהם בשום מקום. ובימי זיכרון, בטקסים לזכר, כשמדינה שלמה עוצרת כדי לזכור את בניה שנפלו – אני מדברת עם האמהות שמשתפות עד כמה האובדן השקט הזה- נהיה עוד יותר שקוף. ה-אין זיכרון-אין קבר-אין תמונה על הקיר –  נהיה עוד יותר בלתי נסבל.
אנחנו חיים במדינה עתירת מקומות שתפקידם להחזיק עבורנו זיכרון -  אתרי הנצחה, אנדרטאות ומוזיאונים לזכר הנופלים במערכות ישראל, טנקים ומשוריינים בדרך לירושלים כדי שלא נשכח, מוזיאון יד ושם, בית התפוצות,  ישובים ורחובות נקראים על שם אנשים ומלחמות. בית יצחק, לוחמי הגטאות, קהילת ורשה.   בליל-הסדר אנחנו מקבלים הנחיות מדויקות כיצד לשמר את זיכרון אירועי העבר דרך הדורות הבאים ואת הנוער שלנו אנחנו שולחים לפולין למסע שמבטיח שהם יחזרו עם צ'יפ הזיכרון טמון עמוק בתוכם.
אולם לעוברים ותינוקות רכים שנפטרו אין אצלנו מקום.
לאורך עשרות שנים, ומבלי שניתנה הדעת לגבי ההשלכות של מנהג זה – מוסדות הבריאות בארץ ורוב רובה של החברה הישראלית קיבלו את העובדה כי לעובר או תינוק רך אין בונים קבר משלו או מצבה, לא עושים לוויה או מקיימים טקסי אבלות. ובכך, נלקח מבני המשפחה המענה לצורך האנושי העמוק בקיומה של פרידה אקטיבית ובמקום מוגדר של קבורה וייצוג מוחשי לאובדן שיהווה עבורם מחזיק-זיכרון.
בימים אלו מסתמנת תנועה של שינוי – הן בהבנת המשמעות של  תהליכי פרידה עבור זוגות שאיבדו עובר או תינוק והן בצורך במקום קבורה ובמצבה. במחלקות הלידה בבתי חולים יש התחלה של יצירת פרוטוקולים חדשים להתנהלות במקרים של אובדן הריון או אובדן בלידה והנחיות שמאפשרות לזוג בחירה להתנהלות הקבורה. אפשר לקרוא על כך עוד באתר החשוב כל כך 'לידה שקטה'.
לאם שאיבדה תינוק במהלך ההיריון אין יום זיכרון, סרט זיכרון או אלבום תמונות, ואין אף אחד שהכיר. כשאין זיכרון מוחשי אין את מה 'להחזיק' – אין מקום או חפץ שאליו אפשר לקשור את הרגשת החסר הגעגוע והכמיהה. ישנם הזיכרונות של התחושות בהריון, של התנועות בבטן ושל שיחות פנימיות, אולם אין עדות ש'מעידה' על קיומו, וחסרונו. אין עוד מישהו בעולם שזוכר את הבעיטות בבטן. "לפעמים, כמו זכרונות ילדות מטושטשים זה נדמה שאולי זה כלל לא היה" מספרת לי אם.
נשים שעברו לידה שקטה מתארות עד כמה זה היה משמעותי עבורן שעוד מישהו ראה את התינוק שלהן, אחרי הלידה. שעוד מישהו עד לקשר הזה שהן חיות בתוכן, עד לקשר שהן איבדו.

הזיכרון צריך מקום, מקום שנוכל לבוא אליו וללכת ממנו, מקום ששומר אותו, ששומר עליו. כדי שגם אם לרגע אנחנו לא החזקנו אותו – הוא לא יעלם, כדי שלא נצטרך לשאת כל רגע את כל כובד האחריות של: לזכור ולא לשכוח.  שנוכל לסגל לנו שכחון בריא וזיכרון שמאפשר חיים.
ככל שיש פחות זיכרונות מוחשיים או משותפים תהיה נטייה רבה יותר של הפרט להחזיק את הזיכרון וליצור לו מוחשיות, כי אחרת נדמה שגם הוא, הזיכרון, יאבד.  כאב האובדן מבקש נוכחות.  הביטוי יכול להיות ביצירת טקס, נטיעת עץ או הקמה של מפעל חיים לזכר – משהו שיאפשר ניראות מוחשית לבלתי נראה, משהו שיאפשר תנועת חיים.

הזיכרון משאיר את הקשר חי.  תנועת המשך החיים יכולה להחוות כמצב מסוכן עבור הזיכרון,  נדמה שאם נמשיך הלאה בחיינו משהו יישאר מאחור ויישכח.  ההיריון הבא שמגיע לאחר אובדן הריון קודם מדגיש את הקונפליקט והמאבק הפנימי: ככל שההיריון הנוכחי גדל, הסביבה ברובה, באופן מובהק מגיבה רק אל החיים החדשים שצומחים ואינה מביעה שום יחס לאובדן. "אני רוצה לצעוק עליהם כל הזמן איך יכול להיות שאתם לא מבינים שיש לי עוד ילד! פתאום אף אחד לא מדבר עליו כמו על ילד, זה הפך להיות 'הדבר שקרה ושצריך להתגבר עליו' אבל הרי היה לי עוד ילד, תפסיקו להתעלם ממנו!" היא התקשרה אלי זועמת וכואבת כשכולם הביעו רק שמחה והקלה רבה כשראו את ההיריון החדש מבצבץ מתחת לשמלה.

הפחד לאבד את הזיכרון, לאבד את הקשר עם מי שלא נוכח עשוי להיות זה שכובל את התנועה שלנו - יצירת טקס קבוע, כתיבת בלוג, אתר או קבוצה וירטואלית, נטיעת עץ, לענוד שרשרת מסוימת-  זו האפשרות ליצור תזכורת, סימן, ייצוג או מקום שמעניקים את האפשרות להיות גם עם מי שלא נוכח כאן, ובו בזמן גם עם מה שקורה עכשיו ועם מי שקורה עכשיו – האפשרות הזו מביאה איתה יותר חופש תנועה והמשך של חיים.  כל עוד יש זיכרון, האין הוא גם יש. הזיכרון משאיר את הקשר חי.  שומרי הזיכרון משמשים כנקודת משען, משמרים מידע ומאפשרים לאדם תנועה פנימית של מעבר אל המקום בו האובדן נמצא  – לגעת בו – ולחזור אל המציאות.

*בלימודי B.O.T  אנחנו מקדישות מקבץ מפגשים לעבודה הייחודית עם נשים וזוגות בתהליכי אבל ואובדן בשדה הלידה, בעקבות לידה שקטה  וליווי הריון לאחר אובדן.

________________________________________________________________________________________

♦ "החוקרת רינה בנארי מסבירה על מקומם של החפצים כסוכני זיכרון: ביכולתם הקונקרטית או הוירטואלית של החפצים, לשמר מידע ולאפשר לאדם 'לעבור' אל המקום בו התרחש אירוע משמעותי חד–פעמי או מתמשך ובו נקבעו דפוסי עולם — לגעת בו — ולשוב ממנו אל המציאות העכשווית.  החפץ החומרי מניע את השיח, מהווה גירוי קונקרטי שבזכותו נחשפים ביטויים ערכיים משמעותיים [...] המונח חפץ כולל בתוכו מהות גשמית אותה ניתן לראות, לחוש ולגעת בה, והן את המהות הרוחנית המבטאת כמיהה, רצון ונטיית לב."   http://www.yadvashem.org/yv/he/education/units/for_memories/magazine5_educ.pdf

♦ לידה שקטה – דברים שכדאי לדעת לאחר אובדן הריון  - https://leidashketa.com/

♦ "פינת זיכרון לתינוקות שנולדו ללא רוח חיים הוקמה בגן החיות התנ"כי במלחה. המטרה: לתת למשפחות שחוו לידות שקטות מקום להתאבל בו"  http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4790645,00.html

♦ "העבר מתנועע בתוך ההווה: סוגיות בהעברה ובהעברה נגדית במפגש טיפולי עם זיכרונות טראומתיים"   http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3014

10 תגובות ל “שומרי הזיכרון”

  1. הילה חבה אשכנזי

    כל כך נכון ונוגע.
    אנחנו ביום פטירתה הולכים לחווה הקהילתית בישוב שלנו אל עץ התאנה ששתלנו לזכר התינוקת שנפטרה שבוע לפני מועד הלידה.
    בשנה האחרונה חשבתי להגיע לשם לבד אבל כשבני הצעיר ביקש להגיע לשם הבנתי שאני לא נושאת את הזיכרון לבד…

  2. נועה

    תודה קרן שאת נותנת מקום לאובדן שלנו. בהתלבטות שלי האם וכיצד להנציח את הבן שאבדתי – התקשתי כל כך ליצור גלעד בעולם המציאות למשהו, שאני לרוב מרגישה שחי בעיקר בי ובבן זוגי. בניסיון להבין את הקושי גיליתי גם שהדחיה החברתית של כל ביטוי לאובדן גורמת לי לא להביא את זכרו של בני למציאות החיצונית. מי שלא מחפש אותו – מבחינתי אין לו זכות להתקרב אליו. ממש כמו היה ילד חי. וברור לי המחיר הנפשי שעלי לשאת, כשעלי לחוות התעלמות אפילו מבני משפחה קרובים. לצערי אני מקרה די קלאסי – בקבוצות התמיכה שלנו אנחנו עסוקות לרוב בחוסר התמיכה בנו – ולא בעצמנו, כי מסתבר שנוכח הטראומה אנחנו זקוקות עוד יותר מתמיד ל"שבט" שלנו. ומצער לחשוב שהיינו יכולות להשקיע את אותה אנרגיה בעיבוד האובדן והאבל שלנו
    כי הוא באמת בעיקר שלנו
    ואנחנו מבינות עד כמה זה קשה לתפוס את גודל האובדן כשלא היית שותף לשום חלק ממערכת היחסים
    אני באמת הקמתי אתר. ספורים האנשים בסביבתי הקרובה שיודעים על כך
    הם לא רוצים לדעת.
    ואז אנחנו צריכות עוד מעבר לכאב האובדן להתמודד עם אובדן רשת התמיכה שלנו
    נועה, אמא גם של רואי, וגם של אתר 'לידה שקטה' leidashketa.com

  3. נועה

    היה חשוב לי להוסיף – שאני גם מרגישה שאנחנו בעידן של התחלה של שינוי
    ואולי יום אחד, לא רחוק – תקום גינה לזכר התינוקות שלא נולדו
    או יהיה אפילו עץ זכרון עליו אמהות יוכלו לקשור סרטי זכרון
    ופשוט להיות שם בימים הקשים
    ואנשים שלא מקהילת האובדן יכירו במקום. כי יראו את הנשים שיושבות שם. הם יכירו שזה חלק מהחיים. שזה קורה. ושאפשר לתמוך במשפחות האלה.
    יש לי הרגשה חזקה שזה לא רחוק

  4. הילה

    אני חושבת שהפינה בגן החיות התנכי בירושלים היא התחלה חשובה בדרך הארוכה לתת מקום, גם פיזי, במרחב החברתי, לאובדן. הכינוס בחודש שעבר הרגיש כמו אזכרה. או אולי הכי קרוב לזה, כשמשפחות משפחות הגיעו עם הילדים וההורים והקרובים. וכמה סימבולי זה היה ביום א' בניסן..

  5. אורית

    נוגע ומעורר מחשבה על עד כמה נהוג להחשיב הוא רק מה ש"מופיע בעין העולם", שיש לו נראות בעיני האחרים, ועד כמה יצירה של מקום זכרון כזה – כפי שכתבת כל כך יפה, קרן – היא גם לתת נראות בעולם למה שסמוי מהעין אך מוחש בכל דרך אחרת.
    אני נזכרת בשיר של ויסלבה שימבורסקה "כתיבת קורות חיים", שנוגע בפער שבין החיים כפי שהם לבין החיים כפי שצריך "להראות" אותם. למה מצפים ממך בכתיבת קורות חיים? בין היתר –
    "מִכָּל הָּאֲהָּבֹות לִרְ ש ֹּם אֶת הַנִּׂשּואִין בִלְבַד,
    ּומֵהַיְלָּדִים רַ ק אֶת אֵלֶה שֶנֹולְדּו."

  6. הדס

    הזכרתן לי תמונה מביקור ביפן: במעלה רחוב לא צדדי, היה גן פסלים קטן וצפוף, כלפסלים נראו די דומים זה לזה, שונים רק בגובהם זה מזה. בתוך הגן בין הפסלים ישבה אישה לא צעירה, רכונה מעל אחד הפסלים. התמונה נראתה פסטורלית והשתלבה בהרמוניה עם שאר המראות המסורתיים של קיוטו, עיר המקדשים וגני הזן, הבירה העתיקה של יפן. הגן היה מזמין ובקשתי להיכנס:"זה בית-קברות, גן-זיכרון לתינוקות". קפאתי! יכולתי לחוש מיד את הכאב, האובדן והשכול הטמונים בין השבילים הצרים, במצבות הזעירות, כל כך נוכחים,ל כך חשופים. והאישה…
    זה היה מאוד מפתיע, למצוא את המקום הזה, דווקא ביפן, בחברה כל כך שמרנית ומסוגרת שלא נותנת ביטוי לרגש, שזה לא מנומנס ולא מקובל לדבר על מה שמרגישים, שהכול כה מסודר ומסוגנן באופן מדוייק וקפדני, דוקא שם הם פינו מקום, מקום מוגדר ומדוייק לצורך הכל כך עמוק שקיים בנו. ואולי זה לא כל כך מפתיע, כיוון שדווקא ביפן לעבר, לזכרון ולמוות יש מקום של כבוד ויראה בין החיים, ומאפשרים להם לחיות בהרמוניה זה לצד זה.

השאר תגובה