בגלל הפחד שאשתתק

(פורסם לראשונה ביוני 2014 באתר נשים מדברות אמהות כאן)

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי  חוזרת ללידה הראשונה שלי.  אני מעריכה שזה קשור בחלקו לכך שסהר תהיה בת 18 בקיץ אבל זה בעיקר התעורר מאז שהזמינו אותי ללמד בקורס לידה טבעית למיילדות. מהרגע שהזמינו אותי המונח 'לידה טבעית' הסתובב בתוכי, לא עסקתי בו הרבה זמן. אני הרי מלווה נשים בתהליך הפנימי שלהן – בהריון בלידה ואחריה, זהו ליווי שלא מניח אג'נדה מסוימת, ואין לו קשר לאופן הלידה או תוצאותיה.
הלידה הראשונה שלי פתחה בי משהו. נולדתי בקיבוץ, ושנים אני שומעת את אמא שלי חוזרת ומספרת  איך הסתובבה עם שדיים מלאים סביב בית התינוקות וחיכתה בסבל בכאב ובציות ל'שעת ההנקה', כדי שירשו לה להיכנס לבית התינוקות להניק אותי. בהמשך, רוב ילדותי הייתה במושב קטן בערבה. אני נזכרת בחיוך בחיים בתוך שדות של עגבניות ופלפלים – ובקיץ – בין מלונים ואבטיחים. אבל מה.. מושב קטן מאד, מעט אנשים, לכולם יש מה להגיד על כולם כל הזמן.  וככה גדלתי  – מפחדת לעשות משהו קצת אחר או 'לא מקובל',  'שלא יגידו..' תמיד דאגתי להתנהג 'כמו שצריך'.


ואז הגיע ההיריון הראשון. אני, שכבר פיתחתי לעצמי פרסונה עצמאית ודעתנית,  מוצאת את עצמי כל ביקור אצל רופא הנשים – קופאת, וחוזרת הביתה עם כל רשימת השאלות שרציתי לשאול.  לא הצלחתי להוציא מילה. אני נכנסת, שותקת, שוכבת, נבדקת, שותקת, הולכת.
וכך, באמצע ההיריון אני מבינה שאני בפאניקה מהלידה. לא מהכאב וגם לא מלהיות אמא – אלא בפאניקה מלאבד את עצמי בלידה, מלקפוא בלי יכולת להגיב. כך הגעתי לקורס ללידה טבעית לפני  18 שנה – פחות מהרעיון של 'ללדת לידה טבעית'  הרבה יותר מהפחד שאשתתק.
אבל בלידה עצמה, בפעם הראשונה בחיי – פשוט כי העוצמות לא הותירו לי כל ברירה אחרת –  נהמתי, שאגתי, צעקתי, נשכתי וזזתי כמו שלא זזתי בחיים – הרגשתי שאני משתגעת ויוצאת מדעתי אבל גם גיליתי משהו שלא ידעתי עד אז שיש בי: גיליתי כוח שקשור רק אליי, וידיעה שקשורה רק אליי וחופש שקשור רק אליי.   וגיליתי להפתעתי – שדווקא ה'השתגעות' הזמנית הזו שם, הייתה הכוח שלי. היא זו שאיפשרה לי ללדת. אז זה לא ש – מהרגע הזה והלאה כל חיי השתנו ונהייתי חופשיה ולא עצורה –  אבל זו הייתה ההתחלה,  הלידה כמו פתחה בתוכי מסלול עצבי חדש, אשר לאט לאט התעבה ופתח לי עוד אפשרויות חיים.
וכל זה – כי זה מזכיר לי שוב שיש סיבות רבות שמהן יכולה לנבוע הכמיהה של אישה ללידה טבעית. יהיו מקרים בהם הרצון ללידה טבעית יופיע מתוך הפחד – הפחד מהקפיאה שבאפידורל, הפחד לאבד שליטה למישהו אחר. במקרים אחרים זו תהיה כמיהה להזדמנות אחרת – כמיהה לכך שעם הלידה היא תרגיש שהגוף שלה גם מביא חיים לא רק פגיעות, כמיהה להזדמנות להיות מסוגלת להגיב לסמכות ולא לקפוא, כמיהה להצליח להשתחרר מ'מה צריך' וממה יגידו', ולהצליח להגיב באותנטיות. ואלו רק דוגמאות מעטות. וכל זה גם מזכיר לי שוב, שלרוב, הסיבות הללו יהיו בלתי נראות, שקופות, אפילו לנו עצמנו.  ולכן, האמירה "אני רוצה לידה טבעית" לפעמים היא רק הכיסוי של משהו בנו שמחפש הזדמנות, ונדמה לי שכדאי שנציץ לבדוק מה יש מתחתיו…

השאר תגובה