הלוחמת והכועסת – שני סיפורי מקרה וסוף מפתיע (או שלא?)

סיפור ראשון..  
"היו לי לידות טבעיות והכל בסדר אבל עברו 5 שנים, ואנחנו נורא עסוקים ולא ממש מאופסים על העניין שעוד מעט תהיה לידה, אז היינו רוצים לבוא לפגישה אחת, שתזכירי לנו קצת מה לעשות.."   מגיע זוג מקסים. אני פוגשת אישה חזקה, מודעת, מאד אקטיבית. אנחנו מדברים קצת על הלידות הקודמות ופתאום היא אומרת "תגידי, למה בבית חולים הכל תמיד צריך להיות במלחמה?!"  היא מספרת איך בלידה הראשונה היא התעקשה לעמוד כשחיברו אליה את המוניטור – התווכחה עם המיילדת ואח"כ גם עם הרופא – היא הצליחה אבל "זה כבר הכניס אותי למוד של כוננות ספיגה" ו "כל הזמן הרגשתי שאם לא אלחם הם יעשו לי מה שהם רוצים גם בלי שאסכים". בלידה השנייה היא מתארת איך שוב ניהלה איזו מלחמה על תנוחת הלידה עצמה. וממשיכה ומספרת לי איך לפני שבועיים הגיעה למיון יולדות בגלל דימום קל, לוודא שהכל בסדר עם העובר.  הגיע רופא לעשות בדיקה פנימית אבל היא התעקשה שרק רופאה אישה תבדוק אותה. 'הם שיגעו אותי, לא הסכימו, אמרו שאין..  והייתי צריכה להילחם עד שהביאו רופאה מהמחלקה."

כדי להבין עוד אני קצת שואלת אותה על הבקשה שרופאה תבדוק אותה (מתוך ההבנה שהמידע הזה יספר עוד על התנאים שהיא צריכה בלידה הקרובה)  "לא יודעת.. איך שמתקרב אלי גבר עם חלוק לבן כשאני שוכבת על המיטה אני מתחילה להיכנס ללחץ…"       היא שותקת לזמן מה, כמו נכנסת פנימה לתוך עצמה ופתאום מתחילה לבכות. אחר כך היא אומרת בכעס: "חשבתי שהוצאתי את זה כבר מהחיים שלי. הרי הייתי בטיפול ומבחינתי זה כבר הרבה זמן לא משפיע לי יותר על החיים. אוף, נמאס לי שזה כל פעם נכנס – ועוד ללידות שלי!!"
עם ראש מורכן ובקול שקט, היא מספרת לאט על דייט שהיה לה בגיל 20. בחור שפגשה ויצאה איתו, וקיים איתה יחסים כואבים ומשפילים. היא לא נלחמה בו, לא צעקה, לא בכתה, וגם לא התעמתה איתו מאז.   לאט לאט, יחד, זיהינו את מה שקרה לה בלידות. סיטואציות בתוך בית החולים ובלידה הזכירו לה את חוסר האונים שחוותה אז, והיא נתקפה פחד מהאפשרות שהיא תימצא את עצמה שוב במצב של חוסר יכולת להגיב. מבלי להיות מודעת לכך, כל איש צוות בחלוק נתפש עבורה כבעל כוח וכפוטנציאל לגרום למצב שבו שוב היא לא תוכל להגיב, ולכן מיד גייסה את מנגנון ההישרדות שלה ונכנסה לכוננות מלחמה. "את יודעת, נדמה לי עכשיו, כשאני מבינה מה קרה לי, שאולי אפילו חיכיתי לזה.  כאילו רק חיכיתי שמישהו יגיד לי משהו – כדי להילחם. אולי הייתי צריכה את זה… לעשות את כל מה שלא הצלחתי לעשות אז… להלחם. כל הכאב והשתיקה הזו שאני סוחבת כל כך הרבה שנים…"

סיפור שני..
גם שני לקראת לידה שלישית ואנחנו מספיקות להיפגש לפגישה אחת לקראת הלידה הקרובה.
היא פותחת ומספרת שרק מהמחשבה על כניסה לבית חולים היא כבר מתחילה לכעוס. "אני כועסת על הצוות עוד לפני שפגשתי אותם" היא אומרת לי. "זה כאילו לא משנה את מי אני אפגוש- אני אכעס. ולא בא לי ללדת ככה."
היא מספרת לי על  אינטראקציות עם הצוות בלידות הקודמות, אומרת שהפרוטוקולים מעצבנים אותה וגם  זה שהמיילדות מתחלפות כל הזמן  ו – "בכלל כל הדרך שהממסד הזה מתנהל בה מעצבנת אותי" (ולמי ששואל את עצמו – אז לא , לידת בית לא הייתה אופציה בגלל מגבלה רפואית).
נתון נוסף בסיפור: חלק ניכר מחייה של שני מוקדש להיותה פעילה בארגון לקידום זכויות נשים.
כש'פירקנו לחלקיקי זמן' את ההתרחשות של הלידות הקודמות, זיהינו מהלך שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש: מהרגע בו היא נכנסת אל בית חולים, באופן אוטומטי ולא מודע, היא 'לובשת' על עצמה את חליפת האקטיביסטית הלוחמת בממסד. במצב הזה, היא שוכחת שיש לה תינוק ושהיא בלידה, עיקר תשומת הלב שלה (למרות שהיא בצירים) פונה למאבק כנגד ה'ממסדיות' שהיא פוגשת, והלידה מתעכבת או נעצרת בדרך כזו או אחרת.
הזמן הקצר שהיה לנו היווה גורם מקדם והנחנו לפנינו את השאלה הזו: מה יכול לאפשר לה בעת הלידה להיות יולדת ולא פעילת זכויות?
זה לא היה כל כך פשוט…  היא גילתה שהיא לא ממש מוכנה לוותר על זהות האקטיביסטית. יחד עם זאת היא הרגישה שהיא רוצה לתת לעצמה הזדמנות להיות בלידה באמת ולא כפעילת זכויות.   מצאנו שאחד המפתחות עבורה היה לזכור שהמיילדת שהיא פוגשת היא אישה. היא מיילדת. היא אדם ואיננה 'הממסד'. ושאפשר ליצור קשר פשוט, אנושי, בין אישה לאישה.  "זו הבנה שרלוונטית לי להרבה מצבים, לא רק לחדר לידה" היא אמרה לי בקול מהורהר.

ההמשך…
"חוסר היכולת להגיב באופן בריא למצב מסוים, מייצג הימצאות גורם או משקע המשבשים את התגובה הבריאה." ד"ר פיטר לוין, חוקר ומטפל בטראומה.

כשאנחנו מזהים תגובות שלא מותאמות לסיטואציה סביר להניח שהן מגיעות 'ממקום אחר' – מסיפור אחר. ללימור לא היה מושג למה היא 'יוצרת מלחמות'. וגם שני נהייתה פעילה לזכויות נשים לא סתם – היא גדלה בבית עם אבא מאד אלים בעיקר מילולית, שלאורך שנים השפיל את אמה ואת אחיותיה.

אפשר היה לומר הרבה על דרכים להתייחסות במצבים כמו שתוארו, אולם אני לא מתכוונת להתייחס כרגע לשאלה מה אפשר לעשות במצבים כאלו בזמן אקוטי כמו זמן לידה.
כאןאני רוצה דווקא לשים דגש על תנועת ההמשך שה'מלחמות' הללו שלעתים בלתי נמנעות, יכולות להביא איתן.  
גם לימור וגם שני ביקשו לעצמן דרך אחרת בלידה.
לימור הבינה שרמת הסטרס בתוכה עולה ככל שמתקרבים לשלב שני, שם היא נכנסת ל'מוד מלחמה'. היא זיהתה תנוחות גוף מסוימות שהזכירו לה את הפגיעה, והבינה שאם מישהו מתקרב אליה מאחור והיא לא יכולה לראות אותו – באופן אוטומטי היא מתכווצת ונלחצת. היא רצתה שרק אישה תבדוק אותה. בדקנו אם אפשר להיפגש עם מיילדת בבית החולים שתוכל לעזור לה לנסח מכתב שמתאר בקצרה את הרגישויות שלה, את הטריגרים ואת הדברים שעוזרים לה, בלי לחשוף פרטים 'צהובים'. המכתב חיכה בתיק שלה בבית חולים וכשהיא הגיעה ללדת כל מי שנכנס לחדר היה מיודע בפרטים שחשובים. כלומר, בעצם מה שניסינו ליצור עבור לימור הינו מרחב לידה בו היא לא הייתה חייבת להיות בכוננות.
נפגשנו שוב כמה חודשים אחרי הלידה. היא תיארה שהזיהוי של תגובת הלחימה האוטומטית שלה בלידות הביא לזיהוי של עוד מצבים אוטומטיים כאלו בחיים. המהלך שעשינו לקראת הלידה ובלידה, היא סיפרה, יצר עבורה דגם. היא מבינה יותר ויותר כי לאורך השנים, בכל פעם שהיא הייתה מרגישה שיש איזשהו סיכוי שהיא תיקלע לחוסר אונים – בזוגיות, בעבודה –  היא מיד יצרה מלחמה. כעת, לאט-לאט, היא משתפת בפתיחות נדירה את הקרובים אליה בהבנות שהופיעו ובמקור שלהן, ומתחילה ליצור שינוי במערכות היחסים.

שני עדיין נכנסה ללידה כועסת..(כפי הנראה לא הייתה מוכנה לוותר לגמרי על ביטוי הכעס על הממסד)  אבל סיפרה שדי מהר זיהתה זאת, הצליחה ליצור קשר נעים עם המיילדת ולקחה חופש (לכמה שעות) מפעילת הזכויות שבה. הנה משהו שהיא כתבה לי:
"הלידה הזו שינתה אותי. לא כמו כל לידה שמשנה אותנו, עוד הרבה יותר. ההבנה שאני בוחרת אלו חלקים שלי משרתים אותי במרחבי חיים שונים מאפשרת לי להיות יותר אמא ויותר בת זוג,  ויש גם משהו יפה שקרה כשהילדה שלי עלתה לכיתה א' השנה: אני שונאת בית ספר רגיל. אני שונאת את המוסדות החינוכיים הרגילים ומכל מיני סיבות בכל זאת הא עלתה לכיתה א' בבית ספר רגיל. וזה היה לי קשה באופן קיצוני. אבל הפעם יכולתי להפריד את כל זה מהמחנכת שלה. כי גיליתי שגם כאן – לפני שהכרתי אותה כבר כעסתי עליה… כבר כעסתי עליה שהיא לא מכירה את הילדה שלי, ושהיא לא יודעת מה הרגישויות שלה ואיך לעזור לה.  אז החלטתי לכתוב לה מכתב אישי ולבקש ממנה להפגש לפני תחילת השנה.. והיא נהדרת עם הילדה. אני עדיין שונאת את בית הספר אבל יש לי קשר טוב עם המחנכת.."

***מתוך עבודה משותפת של הילה לב-רן וקרן גדסי 

תגובה אחת ל“הלוחמת והכועסת – שני סיפורי מקרה וסוף מפתיע (או שלא?)”

  1. שרית עדי

    מרגש עד דמעות. כלכך נכון, אמיתי, מועיל ומופלא, ברכה והצלחה לעוסקות במלאכת הקודש הזו וליולדות היקרות

השאר תגובה