מה שקרה כשלא הצלחתי להבין

אחת לשלושה שבועות אני משתתפת בקבוצת קריאה של ה- Process Model, ספר פילוסופיה של  ג'נדלין (Gendlin).  דנה גניהר-רז שמנחה זאת – קוראת לאופן העבודה והקריאה הייחודית הזו: 'קריאה מורגשת'  Felt Reading.  עבורי זוהי קבוצת קריאה וחקירה משותפת.
מעבר לקושי של קריאה בשפה שאינה שפת האם שלי – הטקסט קשה לקריאה. המידע שהוא מניח חדש, משבש כל אופציה של ניסיון לחשיבה ליניארית של סיבה ותוצאה, ומגלם גם באופן שבו הוא כתוב, את ההשתנות שמתרחשת בנו כל רגע.   אני משתנה מתוך הקריאה בספר, לכן אני נמשכת אליו. ועם זאת – ואולי בגלל זה –  זהו טקסט קשה לקריאה. אבל לא התכוונתי לתאר כאן את התוכן של החומרים הללו  אלא לומר משהו על הקושי העצום שמתעורר בניסיון לקרוא את הספר ולהבין אותו, ושבאופן פרדוקסלי זה נהיה כמעט בלתי אפשרי כש- מנסים להבין.

השתתפתי בקבוצה שהחלה להיפגש לפני כשנה, אחרי עשרת המפגשים הראשונים הקבוצה התפרקה. כמה נשרו כבר בדרך… ואצלי יכולתי לשים לב איך בכל פעם מחדש, ביומיים שלפני המפגש, מצאתי את עצמי אומרת לעצמי שהפעם אני לא באה. יש לי המון עבודה, אני עייפה ולא הספקתי כלום השבוע, החומר הזה מרגיש כל כך באוויר ואני עמוסה בבעיות 'ארציות' ולא מסוגלת בכלל להתעמק בזה.. ועוד סיבות טובות אחרות.  ובאופן מוזר, בכל זאת, בכל פעם מחדש הגעתי.
ולא רק אלא שאפילו החלטתי להצטרף לקבוצה חדשה שרק התחילה בתהליך הקריאה  (בהנחה  שאם אחזור על מה שכבר קראנו אולי אתחיל להבין..).  כל זה מספר על האתגר.. אבל בעצם גם זה לא העניין שרציתי לשתף בו.
אני רוצה לתאר משהו מאופן השונה שבו אנחנו קוראים יחד את החומרים של ה Process Model, דרך שמציעה אפשרות חדשה למושג 'הבנה'.
זה קורה כך: בתחילת המפגש אנחנו לא מתחילים מיד את הקריאה  אלא לוקחים כמה דקות של שקט כל אחד לעצמו עד שזה מרגיש שמרחב מתפנה כדי להתחיל. דנה מתחילה לקרוא פסקה או שתיים. הקול של דנה מביא איתו משהו נוסף ודרכו הטקסט מגיע אלינו פנימה אחרת.
אחרי כל פסקה או שתיים עוצרים לזמן מה, כמו לתת לגוף להכיר בתוכו את הנאמר.   לפעמים מופיעה שאלה או דוגמא שמחייה את החומר, השיחה תיקח אולי  2-3 דקות ונמשיך לקרוא, ופעמים נעמיק בסוגיה אחת הרבה זמן.
בהשתהות הזו,  אנחנו בעיקר נותנים לעצמנו לשים לב מה הדברים מעירים ומעוררים אצלנו . כלומר אנחנו מזמינים את עצמנו באופן מסוים להרגיש את עצמנו כרגע, עם החומר החדש. כשלמישהו מאיתנו חלק מסוים בטקסט לא מובן כלל בשום צורה באותו הרגע (וזה קורה לא מעט..)  ההזמנה תהיה להניח את זה לידו – עם הידיעה שאח"כ אפשר יהיה להתמקד ולפגוש לעומק את אותו המשפט או הרעיון שהרגישו לא ברורים.
מאוחר יותר במפגש אנחנו נכנסים לתהליך התמקדותי* על מושג או רעיון מסוים ממה שקראנו היום, או על שאלה שהופיעה בנו מתוך החומר. ולרוב, עם זה נלך הביתה, עם החיבור הפנימי החי שהופיע בנו דרך ההתמקדות על משהו מתוך החומרים שקראנו.

אני כותבת את כל זה בעקבות המפגש האחרון, שהיה לי מאתגר באופן מיוחד. פסקאות שלמות שקראנו נדמו לי כמו אוסף של אותיות ומילים אקראי,  שמעתי אותם – אך לא הבנתי כלום, ושום דבר שניסיתי לא עבד. ומכיוון שהמאמץ להבין מביא במקרה הזה ללופ של חוסר-הבנה  (שאני כמובן מכירה אותו על בשרי) –  במקום לנסות להבין – בדקתי איך אני יכולה להיות בקשר עם זה. מן הסתם יש דרכים שונות להיות בקשר עם טקסט, הדבר שעשיתי הפעם, היה דווקא להרחיק  את הטקסט מהגוף.  הרחקתי את הטקסט רחוק ממני, רחוק מספיק כך שלא ארגיש 'בתוכו' וקרוב מספיק כך שאוכל עדיין לקרוא, ובשלב הבא איפשרתי למבט שלי להתחיל להתעמעם.
וכך, בעודי שומעת הרבה מילים שלא אומרות לי כלום והראייה אינה ממוקדת בשום דבר, קפצו אלי כמה מילים מתוך הטקסט:
The past functions not as itself, but as already changed by what it functions in
הרגשתי את העיניים שלי ננעצות במשפט, אך עדיין לא ידעתי שום דבר ברור חוץ ממשהו מסקרן שמושך אותי להתקרב אליו. אז חיכיתי, ואחרי זמן מה הופיע-  אהה! וכתבתי ליד המשפט הנ"ל:  חווית עבר מופיעה בי ברגע מסוים לא 'בצורתה המקורית' אלא היא כבר השתנתה מתוך ההקשר שהיא מופיעה מתוכו באותו הרגע.
אהה! מס' 2 הופיע מיד אח"כ והמשכתי לכתוב: לכן העבר שלי משתנה דרך האופן שבו הוא חי בי עכשיו.
ואז הגיע אהה! מס' 3, וכתבתי לעצמי:  האופן שבו העבר חי בי משתנה דרך ההתרחשויות השונות בחיי. לכן, האופן שבו אדם חי משנה את העבר שלו.

ההבנות הללו שהופיעו כאמור מתוך התסכול שאני לא מצליחה להבין, משמעותיות לי ביותר.   אני יכולה לראות איך הן מתגלמות בעבודה שלי עם נשים בעקבות לידה טראומטית ועוד, אבל לא אכנס כאן לפרטים הללו רק אציין כי עבורי המהלך הזה הוא תזכורת חשובה.   תזכורת חשובה שהניסיון להבין משהו חדש בדרכים הישנות לרוב נוחל כישלון,  וכי כניסה אל נוף חדש ולא מוכר מבקשת מאיתנו ללמוד איך ללכת אחרת בתוכו.
מפגשי הקריאה בעיני הם דגם, הם מגלמים אפשרות חדשה לפגוש ולהבין חומר חדש, אפשרות שמציעה כי מידע חדש מבקש גם דרכים חדשות של מגע וקשר.  אחת מהדרכים האלו, היא פשוט להסכים לשים- לב אל מה שמתעורר בנו –  ולהמשיך להתעניין בו עוד.  ועוד. ועוד.
והדבר הזה שמתעורר בנו לחיים…  אולי בעצם אפשר לקרוא לו… הבנה?

*המושג התמקדות, (למי שלא מכיר)  מתאר כאן אופן מסוים של פנייה פנימה אל תוך מה שחי בי עכשיו בתוך ההקשר הנוכחי.

7 תגובות ל “מה שקרה כשלא הצלחתי להבין”

  1. לימור

    היי קרן,
    רק רוצה לשתף שמרגש אותי לקרוא את עצמך ואת התרגשות הגילוי שלך.

  2. מיטל חמישה סלומון

    פותחת לי את הראש..
    איזה כיף שאת כותבת ואני קוראת ((;
    תודה לך

  3. דגנית ברעם

    מסקרן מאוד. איפה קוראים ביחד?

  4. אורית פרנפס

    שלום קרן, היה לי מרתק לקרוא, להזדהות, ולהתבונן כאילו מבחוץ בתהליך דומה שאני עוברת עכשיו במפגשים של דנה גניהר-רז ודן שאכטר. זו היתה עבורי תזכורת טובה להניח ולהרפות מעט מהמאמץ השכלי ומהדפוסים המקובעים אצלי מזה שנים, ולהתמסר, ולתת אמון בתהליכים החדשים שאני לומדת.
    תודה

השאר תגובה