לוקחים תפקיד – על תופעת ההזדהות

סביר להניח שגם לכם קרה שפגישה עם אדם מסוים השאירה אתכם עם כאב ראש פועם. אם ישאלו אתכם על הפגישה, סביר להניח שתאמרו:  "הוא עייף אותי" "הוא עצבן אותי",  מכיון שזו נקודת המבט המוכרת לנו, אנחנו רגילים לומר:   יש הוא ויש אני,  ו-אני הגבתי למה ש-הוא אמר/עשה.   אנחנו רגילים לראות את עצמנו כשני אנשים נפרדים שהאחד באופן עצמאי מגיב לשני.

אנחנו רוצים להציע כאן אפשרות לנקודת מבט אחרת: להניח שכאב הראש, העייפות או העצבים קשוריםלהזדהות עם משהו ב'שדה' של האחר, כלומר שייכים לאדם השני. שייכים לאדם השני ויותר מכך – הם שייכים ל'שדה' של האדם השני. ה'שדה' כולל את הסיפורים והדמויות הקשורים בו ובחייו.
למשל אם כשנפגשתם הוא סיפר על קולגה שהיחסים איתו ממש קשים והוא אינו יודע איך לפתור אותם.ומסתבר שהמתח הזה גורם לו לכאב ראש בכל פעם שהוא חושב על כך – זה נתון שאולי יכול לספר גם משהו על כאב הראש שלכם.

עוד דוגמה להזדהות עם דבר מה למרות רצוננו עשויה להתרחש בשעת וויכוח: אדם מייצג צד מסוים בוויכוח וככל שהוויכוח נמשך ומתלהט הוא מזדהה יותר ויותר עם הצד המסוים הזה, לפעמים באופן קיצוני.   יותר מאוחר או ביום שלמחרת, לאחר שהרוחות קצת נרגעו  והוא יחשוב על הויכוח, יכול להיות שהוא יאמר: "אין לי מושג איך נכנסתי למקום הזה".

המקום אליו הוא 'נכנס' הוא הזדהות עם גורם מסוים שהוקצנה ככול שהצד השני הוקצן. ההזדהות שלו הלכה והעמיקה כל עוד הוא היה בתוך 'השדה' הספציפי שהויכוח הנכיח.

 תופעת ההזדהות
אם ננסה להגדיר את תופעת ההזדהות בכמה מילים נאמר שהינה היכולת של אדם לחוש את תחושותיו ואת תנועותיו  של אדם אחר ולחוש את השדה שלו.

אבל אולי אפילו יותר מלחוש את תחושותיו ותנועותיו של  אחר?  זו שאלה שנמשיך לשאול כאן.

כמובן שאם נתייחס לכל מה שאנו חשים כשייך למישהו אחר ייווצר בלבול גדול. יחד עם זאת,  זו תופעה שבמרחב הטיפולי היא מוכרת מזה זמן.
בתופעת ההזדהות עסקו כבר בזמנים של פרויד ויונג שזיהו אותה תיארו אותה וגם הבינו שהיא מתרחשת לא רק בשדה הטיפולי אלא גם ביום-יום. מאז התפתחו תפיסות שונות המאשרות את תופעת ההזדהות כגון אלו: הזדהות השלכתית – מלאני קליין,העברה והעברה נגדית – פרוידהזדהות ארגונית – פראטIdentification – פרויד . 

 כאשר אנו עובדים עם תופעת ההזדהות בקונסטלציה אנו לוקחים את הרעיון הזה יותר רחוק. כלומר לא רק הזדהות עם תחושות רגשות מחשבות ושכאלה, אלא גם עם דמויות שאולי לא נוכחות. הדרך בה אדם אחד מגיב לשני היא לעיתים תוצאה של הזדהות עם יחסים בין דמויות שונות הקשורות לסיפורו של השני. למשל, המשפט "אני לא אבא שלך…"   בעצם אומר: אני מרגיש שאתה מצפה ממני להיות אבא שלך, אולי אני מרגיש שאני כבר מתנהג אליך כאילו אתה הבן שלי וזה לא מוצא חן בעיני.

 פעולת ההתחברות
ישנו דימוי יפה לכך בסרט 'אווטר'.  ההזדהות עם משהו או מישהו באווטר, מיוצגת דרך פעולת התחברות פיזית  אליו – לצמה, לאדמה – זוהי פעולה שמסמלת את הרגע בו אתה מתחבר למשהו ונהיה אחד איתו, ועל ידי כך משהו במהות שלך יכול להרגיש את המהות שלו.
דוגמה נפוצה ל- פעולת ההתחברות – היא  מה שקורה לחיילי מילואים:  התנהגות של אדם משתנה ברגע בו הוא לובש מדים, ומשתנה שוב – כשהוא פושט אותם. משהו בתוכו 'הזדהה – התחבר' עם המהות הצבאית מהרגע שהמדים עליו.  זה קורה גם ברגע שנכנסים למקום או בנין מסוים בו אנחנו 'בתפקיד'. ההזדהות – התחברות עם התפקיד תגרום לפעמים לצורת דיבור אחרת, להתנהגות שונה, או לעשות דברים שלא היינו עושים במרחב אחר.
ה'התחברות' הזו, הינה מצב שקורה בין אם נשים לב לכך או לא. אולם לרוב לא נזהה שזו תופעתההזדהות המרחבית.

 הזדהות עם הדבר החסר
קרן מתארת: לאורך השנים בהן ליוויתי נשים רבות בלידות שלהן, התחלתי יותר ויותר לזהות איך באופן לא מודע אני מזוהה עם 'תפקיד'.   כדולה, בתוך סביבה רפואית שמזוהה עם הצורך לנהל את הלידה, לרוב הייתי אני מזוהה ומייצגת את האמונה בידע של התהליך.  וכך – עבור האישה היולדת הייתי מחוז ומעוז של בטחון בידע האורגני של הלידה. מתוך המקום הזה הופיעו משפטים שאף פעם לא ידעתי שאני יודעת, הופיעה אמונה בכוח הלידה – שלא ידעתי שיש בי. אולם אם ליוויתי אישה או זוג שהזדהו בעצמם עם האמונה המלאה בלידה שיודעת את עצמה, והיו מאד קיצוניים בכך – מבלי שזיהיתי זאת –נהייתי אני מזוהה עם המקום ש'דואג' שאולי יקרה משהו, המקום שתפקידו להזהיר ולשמור, המקום שחשוב לו להיות 'רציונאלי' ו'מציאותי'..

הזדהות עם משהו בשדה הינה תופעה שמתרחשת כל הזמן. כשזה קורה בתוך תהליך טיפולי כל שהוא, יש לכך יותר תשומת לב. בכל שאר הזמן, לרוב, כמעט לא נשים לב לכך.
את תהליך ההזדהות עם משהו שחסר אפשר לראות הרבה אצל ילדים. לדוגמה, בנישואין שניים אפשר לראות לא פעם שהילד שנולד מהנישואין השניים, מייצג גם משהו מבן הזוג מהנישואים הראשונים. כלומר הוא מייצג מישהו שחסר –  מבלי שיהיה מודע לכך.

 האם אני עושה את זה או ש- זה קורה לי?
כשאנחנו אומרים 'אני מזדהה' זה נשמע כאילו זו פעולה שאנחנו עושים,  אבל אפשר גם להגיד שה'מה' שהאדם מזדהה איתו, הוא זה שקובע. אנחנו הרי חשופים כל הזמן למידע רב-חושי שמגיע אלינו ללא בחירה שלנו, ואפשר לומר שהמערכת שאנחנו נמצאים בה, השדה הנוכחי, הם שקוראים לנו לייצג משהו. אפשר לומר שה'שדה' צריך אותנו שנייצג משהו בו כדי שהתהליך יוכל לנוע.
ואם נעשה זום-אאוט עוד קצת, נוכל אפילו לומר שכל הפעולות שלנו הן חלק ממשהו, כלומר בכל רגע אנחנו גם ממלאים איזה תפקיד במשהו שהוא יותר מאיתנו.
אי אפשר להחזיק את הידיעה הזו בתוכנו כל הזמן כמובן, אבל היא יכולה לתמוך בנו כשאנחנו נמצאים בתוך קונפליקטים או מערכות יחסים תקועות. זו הסיבה העיקרית שאנחנו מתעניינים בזיהוי ותיאור התופעה, אנחנו סקרנים לתאר עוד את האופן שבו ההזדהות מופיעה כי אנחנו מגלים על עצמנו ואחרים שהיכולת לשים לב לתופעה זו באינטראקציות יום-יומיות יש בה פוטנציאל רב לתמוך וליצור שינוי בריא במערכות היחסים שלנו.

 בטיפול בגישת הקונסטלציה המערכתית לוקחים את תופעת ההזדהות ומשתמשים בה. התהליך בקונסטלציה מתחיל כשאדם מציג בעיה, קונפליקט, או סיפור כלשהו שהוא היה רוצה ליצור בו שינוי. בכל סיפור יש גורמים הנמצאים ביחסי גומלין מסוימים אחד עם השני, וכאשר קיימת בעייתיות ביחסים בין הגורמים, נוצרת תחושה של בעיה אצל 'בעל הסיפור'.
הקונסטלציה מציעה לייצג את הגורמים הללו בכדי לראות אותם ואת הדרך שבה הם נמצאים בקשר אחד עם השני, מתוך ההנחה כי דרך זו תאפשר שינוי גם במערכת היחסים של האדם עם הסיפור וגם בדרך שבה הסיפור משפיע עליו. בתהליך קונסטלציה כל אחד מהגורמים מקבל ייצוג.  הגורמים יכולים להיות רגשות, דמויות, רעיונות, ארגונים, תרבויות, וכדומה. כלומר, לא רק דמויות יקבלו ייצוג בשדה, גם כעס לדוגמא, אם הוא הופיע יקבל ייצוג. חלום או סוד גם הם יהיו מיוצגים ויכול להיות גם ייצוג לדת, לארגון וכן הלאה.

הנציגים עצמם, לא נכנסים לדמות ומשחקים אותה, הם גם לא מנסים להבין איך זה מרגיש או מה זה רוצה – כאן תופעה אחרת מתרחשת –זו התופעה אותה אנחנו מתארים כאן –  מעצם היותם ב'שדה' הם חשים תחושות השייכות לייצוג שהם מייצגים כעת. הם מזדהים איתו.   זהו אינו משחק תפקידים בו הנציגים לומדים את התפקיד ואז משחקים אותו, זו גם לא הבנה פסיכולוגית של הסיפור וניסיון לפרש אותו או לשחק אותו על בסיס ההבנה הזו – בתהליך הקונסטלטיבי אפשר לראות שהנציגים בתהליך כזה יתארו פעמים רבות תחושות שונות ומגוונות שלא היו ערים להן עד אותו רגע, לרוב מבלי להבין אל מה תחושות אלו קשורות.  זו בדיוק תופעת ההזדהות.
כאשר נציג מזדהה עם גורם מסוים בתהליך הקונסטלטיבי הוא מזמין את עצמו לתשומת לב מעודנת לחוויה אותה הוא עובר.  בעזרת המנחה הוא לאט לאט ישים לב לתופעות השונות שהוא חווה כנציג. יתכן והוא יחוש תחושות בגופו כמו עייפות, כאבים, , צמרמורות, חום, קור …, יתכן והוא יחווה דחף לנוע בדרך מסוימת לכיוון מסוים בחדר, להסתובב, לשכב, לרוץ … ירגיש רגשות כמו כעס, עצב, אהבה …. אולי הוא יראה דימויים ותמונות  הקשורים לייצוג או יאמר מילים מסוימות, אולי הוא אפילו יבין דברים שקודם לכן לא הבין.

ההזמנה בתהליך הטיפולי היא לתת לכל זה ביטוי מילולי כך שזה יוכל לשמש כמידע עבור התהליך. הקונסטלציה משתמשת ביסודה בגישת הפנומנולוגיה , בה ההתייחסות לכל תופעה כמו חוויה כל שהיא של הנציג, הינה כמידע שמופיע מתוך השדה הטיפולי ומקבל ביטוי דרך הנציג ויש לו משמעות עבור התהליך.

פתולוגיה או הזדמנות להתפתחות?
בשדה הטיפולי הרחב לאורך שנים רבות קיבלה תופעת ההזדהות הקשר שלילי. ההתייחסות אליה הייתה כאל פתולוגיה של המטופל או המטפל שמשפיעה על היחסים. רוב הזמן ההתייחסות הזו היוותה ככלי ה'מגן' על המטפל-  מגן על המטפל מלהסכים לעובדה שהינו חלק משדה משותף ומגן מרגעי אי נוחות שיכולים להתרחש בתוך המרחב הזה.
אפשר לראות זאת במקרה בו המטופל כועס על המטפל, וכתגובה המטפל יאמר 'זאת העברה. אתה מתייחס אלי כאילו אני אמא שלך' או כשמטופל מתאהב במטפל – במקום לדבר על הרגשות שנמצאים בחדר – יגיד 'זו העברה.' עבור שני הצדדים זה אולי מגן ממצבים של חוסר נוחות,   אולם מנקודת מבט של הקונסטלציה, ה'הגנה' הזו עוצרת את היכולת לפגוש את מה שקורה, ועוצרת את ההתפתחות שהתהליך יכול לנוע לעברה. את ההתפתחות הזו נדגים בסיפור המקרה המתואר להלן.  

הוא, אני והמבקר - השימוש בתופעת ההזדהות ככלי טיפולי המאפשר לתהליך להתפתח
ישי: אתאר כאן אינטראקציה מסוימת עם אדם שהגיע אלי ולנוכח הדברים שעלו יכולתי לומר 'זו העברה' – אולם נקודת מבט שונה ושימוש ביכולת ההזדהות איפשרו את התפתחות התהליך.
במהלך הפגישה הוא אמר: "אני מרגיש שאתה מבקר כל דבר שאני אומר". לקחתי רגע לבדוק זאת עם עצמי ומצאתי שאני לא מרגיש שאני מבקר אותו , אבל בו-זמנית אני גם מוכן לקבל שזו התחושה שלו. האופציה הטיפולית 'הקלאסית' תהיה לשאול אותו האם זה מוכר לו ממקומות אחרים. הסב-טקסט של שאלה כזו הינו: זו העברה  או השלכה. השתמשתי בכלי של ההזדהות ואמרתי לו שאני לא מודע לכך, אבל בדקתי איתו אם זה בסדר מצידו, שאני לרגע כן אמצא את ההרגשה הזאת בי וארגיש אותה כדי שאכיר את המקום הזה שהוא מתאר.
בשלב הזה הפניתי תשומת לב פנימה אל תוכי,וחיפשתי את המקום הזה שמבקר אותו. לא עסקתי בשאלות מאיפה זה ואם זה שלי או לא שלי.  הנחתי שזו חוויה שיש כאן כרגע בשדה המשותף, ואני מזמין את עצמי להיות בקשר איתה כי היא משמעותית עבור האדם שמולי. וכשיכולתי לתת תשומת לב לכך, ובעצם להזדהות עם התחושה הזאת, זה איפשר לי לדבר מתוך התחושה שרוצה לבקר אותו.   כשהייתי בהזדהות עם תחושת הביקורת, סיפרתי לו  שבתחושה הזאת אני מרגיש סוג של בוז, ומעניין אותי מה זה הבוז הזה, מאיפה הוא בא. יכולתי לשתף אותו בעוד פרטים על התחושה הזאת. כלומר דרך יכולת ההזדהות אני יכול גם להרגיש את המשהו שהופיע, גם להסתכל עליו וגם לשתף לגביו.   בעצם דרך הכלי הזה יכולתי יותר לחוש את זה שמבקר אותו.
ההתייחסות בקונסטלציה היא כי: יש אותו, יש אותי,  ויש כאן גם את התחושה שמופיע ביחסים. בשונה מלומר: 'אני מבקר אותך' או  'אתה מבקר אותי אבל מדחיק זאת באיזושהי דרך', אנחנו מסכימים לתת נוכחות לקיומה של תחושת ביקורת ולהשאיר בסימן שאלה את השייכות שלה.   מתוך מה שאמרתי לו על החוויה שאני חש כשהזדהיתי עם תחושת הביקורת, הוא אמר – "זה בדיוק איך שאבא שלי מתייחס אלי ".   משם התהליך התפתח בדרך הזו:  הצעתי שנראה מה קורה אם אני נותן תשומת לב יותר עמוקה לתחושה הזאת ובודק מה מביא אותה להתנהג ככה.
( אותה = תחושת הביקורת, ואולי ='אבא' )  ומהתחושה הזאת תיארתי לו את החוויה שלי,  שאני מרגיש שכילד לא היה לי סיכוי. והוספתי שאני מרגיש שאימא שלי לא נתנה לי סיכוי. ואז הוא, המטופל , סיפר על סבתא שלו ועל המשולש – סבתא – אבא – הוא – וההשפעות הקשות שקשר זה משפיע עליו עד היום..         אפשר לראות כאן שבמקום 'לצמצם' את המידע שהתגלה ע"י תיוגו כ'העברה' או 'השלכה', או תחושה השייכת לי כמטפל כלפיו, השהייה עם מה שהופיע בעזרת תופעת ההזדהות ותיווך המידע שעלה, נפתחה דרך חדשה לרזולוציה עבור סיפור מורכב בקונסטלציה המשפחתית של המטופל. קונסטלציה זאת השפיעה על היחסים במפגש והעבודה איתה הייתה נשארת חלקית  אם היינו נשארים בנקודת מבט של 'אני' ו'אתה'.

 הפוסט נכתב מתוך סקרנות משותפת ומפגשים בין ישי גסטר וקרן פרידמן גדסי, ופורסם בבלוג משותף על קונסטלציה ולידה

* ההזדהות המרחבית הינה מושג שהתפתח ב2006  דרך עבודה משותפת של ישי גסטר וליאורה בר-נתן, הלינגר עבד עם התופעה אך לא קרא לה כך .

 **בטיפול הקבוצתי ישנן תופעות דומות אצל קבוצה של אנשים שנפגשים למטרה טיפולית. משתתפים בקבוצה חווים ונחווים כדמויות מהעבר של אחד מחברי הקבוצה (Corrective recapitulation of the primary family experiencecollective identity, )  בקונסטלציה' אנו מתרכזים ומבודדים את החוויה הזאת בדיוק, אולם בדרך שונה.

השאר תגובה