מילים פועמות


נשים מגיעות אלי בדרך כלל עם משהו שיש לו כבר שם או כותרת:  ההפלה. הניתוח. האובדן. הרופא. הטראומה. ההתפרקות. האכזבה.
לפעמים השם מספר על משהו שקרה ולא היה צריך לקרות, לפעמים הוא מספר על מה שהיה אמור לקרות, ולא קרה.
אנחנו אוחזות בשם איתו היא באה, כמו בידית של דלת. הידית חשובה לנו, כי כשיש שם, כשיש משהו שהיא מרגישה ויש לה שם עבורו, זה מאפשר להתחיל לגעת בו. מניסיוני אני יודעת, השם הנוכחי, נמצא שם  כעת רק כדי להיות הידית שמאפשרת לפתוח את הדלת פנימה, הוא עדיין לא מספר באמת את שרצתה להביע.

גיתית הגיעה לקראת הלידה השניה,  היא הגיעה עם הכותרת: הכישלון. אחזנו בידית הזו,  ורק העמקנו מגע עם הדבר הזה שכרגע קורא לעצמו כשלון, כדי להכיר אותו עוד, מתוך הנחה שהמפגש עם המרחב שבין החוויה לתיאור שלה, מאפשר תנועה.
העמקת המגע גילתה את השכבות מתחתיה, והופיעה תחושה חזקה שעוד לא היה לה שם,כשהיא התבהרה תיארה גיתית חוויה של אובדן. מהנקודה שבה אובדן 'עלה לכותרות',  טיפס אל מעל השכבות והתגלה לאויר – חווית האבל שלה, קיבלה מקום להיות.  היא הכירה באבל שבה על מה שלא קרה, על מה שנמנע ממנה, ועל מה שהיא איבדה.
אצל גיתית עצם הזיהוי איפשר ביטוי לאבל שלא קיבל מקום עד אז, ומתן המקום לאבל איפשר תנועה.  אבל גם עצם הזיהוי עצמו, של מה שנוכח והופעת התיאור המתאים, הוא כשלעצמו כבר מאפשר למשהו להשתנות, ובכך אני רוצה להמשיך לעסוק כאן.
יש פעמים בהם אני פוגשת אישה, לרוב סביב סיפור הלידה שלה, כשהסיפור הפנימי בתוכה חיפש דרך לספר את עצמו, אבל הוא היה כל כך לא מוכר לה, או לא תואם לסיפור החיצוני, כך שלא היה לו שם. (זה יכול לקרות למשל כשהלידה נחשבת לטובה בפרמטרים חברתיים ואולם היא חווה משהו קשה בכל פעם שהיא פונה בתוכה אל חווית הלידה ). וכשאין שם, המשהו שהיא חווה, נראה כאילו הוא לא קיים. מה היא תגיד ? …אני מרגישה משהו בתוכי …  שיש לו תחושה.. זה מרגיש כמו…
במקרה כזה, אני יודעת שאני פוגשת אישה שלא הייתה לה ידית, ומכיוון שלא הייתה לה ידית, היא לא אמרה כלום, ולא עשתה כלום  -  כי אם אין במה לאחוז, אז אולי זה לא באמת נמצא.  הקולות המוכרים כאן יהיו : 'אולי זה רק נדמה לי'  'זה בטח תכף יעבור' ודומים להם.
כשאין שם מוכר, אנחנו מתבלבלים.   מצד אחד נרגיש שיש שם משהו… מצד שני הוא לא מוגדר ואני לא מוצאת לו שם מוכר, אז אולי אני סתם מדמיינת..   ואז, הוא נשאר שם בפנים, בלי שניצור איתו קשר.
אני מניחה שיש הרבה יותר מקרים של אנשים עם כאבים פנימיים עמומים, או לא מוכרים, שמגיעים מאוחר מאד לקבלת טיפול רפואי לעומת אנשים שהביטוי אצלם מופיע עם סימפטומים חיצוניים ברורים.

ידית או מנעול?

נוכחות של שם יכולה להוות ידית, אם נשתמש בה כך, אבל לעיתים היא מתפקדת כמנעול.
"הזוגיות שלנו היא זוגיות מורכבת. אנחנו באים ממקומות מאד שונים"  מילי אומרת לי בנחרצות.   עבדנו קצת עם השמות, עם הכותרות שהיא נתנה לזוגיות שלהם.  גילינו שהיא הרגישה כך לפני הרבה שנים ומאז – היא כבר לא באמת יודעת מה זה אומר עבורה 'זוגיות מורכבת' או 'מקומות מאד שונים'
זמן רב היא הייתה נעולה בתוך הכותרות האלה.  העצירה המשותפת שלנו על החוויה הנוכחת שלה כרגע בתוך הזוגיות, הביאה לתיאורים שונים לגמרי , מה שאיפשר לביחד שלהם להגיע אחרת ללידה הקרובה.
אני מכירה את המנעולים האלה אצלי.   למדתי לשים לב לזה, זה קורה כשאני מתארת משהו באותן המילים פעם אחר פעם, או נשארת עם אותו התיאור לאורך זמן רב.  אם רק אעצור רגע, אוכל לשים לב שאני בעצם לא מרגישה כלום כשאני אומרת את זה, וזה מיד מסמן לי שאין לתיאור הזה שום קשר אלי כרגע, כלומר, הוא לא תואם את החוויה שלי כרגע.
ולמה היא משמעותית כל כך, ההתאמה?   ההתאמה היא כמו מפתח,  היא מכילה בתוכה את התנועה קדימה.  היא מאפשרת לאבל את המקום שלו, כי רק אז מתפנה מקום לחיים. היא מאפשרת לחווית הזוגיות לגלות עוד פנים שלה, כי אז הם יוכלו להמשיך לנוע ביחד.

מפתח?

אני קוראת את המשפט שנכתב למעלה: 'ההתאמה היא כמו מפתח' , וזה לא מניח את דעתי. הגוף לא מתרווח ונושם רחב עם התיאור הזה. מפתח היא מילה נהדרת. אומרת המון. אבל אני לא מרגישה אותה פועמת כרגע. אני מזהה שיש שם עוד משהו משמעותי,  ואני שוהה שם רגע עם שאלת ההתאמה, עם המשמעות של התאמת מילה לתחושה. הנה זה מופיע בבירור: רק ככה זה חי. כן, זה מה שזה, כשמשהו מותאם הוא יוצר בי  חיות! לפעמים זו פשוט נשימה רחבה שמנשימה ומחייה את התאים, והקלה גדולה ולפעמים זו ממש עוררות לפעולה, כמו פעימה שמזיזה אותי, מניעה אותי, מפעימה אותי כך שמתעוררת בי תשוקה לחלוק את החיות הזו, ליצור איתה משהו חי.
כן, עכשיו הגוף מתרווח אחורה בכיסא.  עכשיו זה זה.
המעניין הוא, שהפעימה שמופיעה והנשימה שנכנסת, לא קשורות  לאיזה פתרון שצץ עבור בעיה כלשהי, או למציאת הצד החיובי של משהו. לתחושת ההתאמה אין אג'נדה מלבד החוויה החיה שמתרחשת מעצמה כשמשהו בתוכנו מרגיש שאנחנו פוגשים אותו בדיוק באופן שהוא הווה כרגע. להתאמה אין אג'נדה מלבד ההתאמה עצמה.  כלומר גם אם אפנה אל משהו בתוכי והזיהוי שלו יביא איתו כאב, גם אז, אם הוא תואם, החוויה תהיה הקלה. גם אז, תיכנס נשימה, ואולי אפילו ארגיש תחושת חיות  מתעוררת. הגוף שלנו יודע להחזיק בתוכו את הפרדוקס הזה, ואפילו לנוע קדימה מתוכו.
הרגשתי את זה כשקראתי את הספר 'נופל מחוץ לזמן' של גרוסמן. מצאתי את עצמי קוראת ומרגישה חיים –והרי הספר פורט לפרטים את הבלתי אפשרי שבנוכחות החסר ובתחושת הכמיהה. ובכל זאת זה הרגיש חי ופועם  לפגוש מילים שהולמות את החוויה באופן כה מדויק ורחב. גרוסמן נתן לזה מילים.  לדבר הקשה העמוק מכל שלא ידענו להגיד.  והוא מסיים את ספרו, בכאב שובר מהמחשבה שאפשר, שנמצאו, שהוא מצא ל – זה , מילים.

תנועה מתרחשת מעצם המגע בחומר חי

כשהופיע השם: חבל הטבור של הסיפור לאחד הקורסים שפיתחתי  זיהיתי אותו כמובן לפי תחושת ההקלה שהוא הביא איתו עם משב של  שמחה וחיות מרעננת.   אבל עוד משהו קרה, משהופיע השם, הוא משך אותי אליו, להכיר אותו עוד. גיליתי שכל מילה בשם שהופיע סיקרנה אותי. הצירוף החדש סיקרן אותי, קראתי עוד ועוד חומרים על הפיזיולוגיה של חבל הטבור, עלו בי הבנות על חיבור על ניתוק על מעבר בין-ממדים…  והן עדיין ממשיכות להופיע. השם עצמו משך אותי לגעת בו עוד ועוד, וחלקים נוספים של העבודה בקורס התגלו לי דרכו.

פרופ' יוגין גנדלין, (Focusing, Thinking at-the-edge) שהחומרים שלו מרתקים אותי, מתאר בכתביו בדיוק את זה. את ההבנה כי סוג המגע הזה,  מגע עם המובלע  (Implicit)  ועם האפשרות לתאר אותו, מכיל בתוכו תחושה של חיות ורעננות, ותנועה. תנועה מקדמת.
וכך בדיוק אני מזמינה את עצמי לחוות – תחושת חיות, תנועה. לכן, אני מוצאת את עצמי מסכימה שוב ושוב להכנס למרחב הזה. לקחת את הכותרת שקיימת, ולהשתמש בה כידית על מנת לפתוח את השער אל מה שנמצא מאחוריו. גם כשהמרחב מרגיש מעורפל ולא מוכר. לכן אני גם מזמינה את מי שמולי להכנס לשם, כי לספר את הסיפור באופן שבו היא סיפרה אותו עד כה, להשתמש במילים שהיא כבר מכירה  - לא יאפשר שום דבר חדש או אחר.

אני יודעת שברוב המקרים כשאנחנו מדברים על משהו, מספרים אותו, מתארים אותו, זה כי חלק שם בתוכנו מבקש איזושהיא תנועה אחרת ממה שהיה עד כה. אני גם יודעת שבתיאור הרגיל, אנחנו עדיין לא יודעים עליו כלום, וגם לא על סוג התנועה שהוא מבקש. אנחנו רק יודעים שיש שם משהו שמבקש תנועה.
כשאני מקשיבה לסיפור והוא לא מעורר בי כלום, כשאני מקשיבה למילים, שלי או של האחר, והגוף שלי לא מגיב בחיות, (כאב או שמחה, לא משנה, העניין הוא תגובה חיה), אני יודעת שבדיוק שם יש משהו חי שמבקש להיוולד.
וממש כמו בלידה של תינוק, רגע לפני שהוא נולד זה נדמה לנו כל כך רחוק, רגע לפני שהוא נולד הכל מרגיש מעורפל ולא ידוע.    והציוד היחיד שיש לנו באיזור הזה היא הידיעה, הידיעה שיש שם תינוק.

♠ את המושג 'ידית' שאלתי מגישת ההתמקדות

♠ פרופ' יוגין ג'נדלין אתר ההתמקדות העולמי:http://www.focusing.org

♠ במקביל לכתיבת המאמר קראתי חומר מעניין בבלוג של אביב טטרסקי אולי גם אתכם זה יעניין

      קרן פרידמן גדסי – 2011

תגובה אחת ל“מילים פועמות”

  1. כוכב האהבה

    פוסט מקסים. אכן עבודת המודעות היא לעיתים כמו פרימה של כדור צמר שהסתבך לו כולו..

השאר תגובה