לדוג את הדגים לעצמנו – יצירת קשר מעורר ריבונות

גלית התקשרה ואמרה שיש לה מחר פגישה על נושא שאין לה הרבה ניסיון בו.  בלי להסס או לעצור לרגע, מיד שפכתי מתוכי כמה ליטרים של ידע. הרגשתי מאד חכמה ועוזרת, אבל למזלי הייתי גם מספיק חכמה לעצור אחרי כמה דקות ולשאול אם זה עוזר. 'עכשיו אני מרגישה עוד יותר שאני לא יודעת', היא ענתה בשקט.

כן, יש לנו קרקע מצוינת שמזמינה ליפול לתוך עמדה של דמות מקצועית 'מצילה', להזין את עצמנו בצורך של אנשים בידע או בניסיון שלנו ולהיקלע לתבנית המוכרת של המומחה שיודע איך כדאי ומה צריך. (בעיקר אם יש לנו טייטל כזה או אחר באחד ממקצועות הייעוץ-טיפול-אימון וחיות אחרות).
נכון שנדמה שאנחנו כבר מעבר לזה, ונכון שמאז שנות ה 50 התפתחו זנים ומינים שונים של Self help  ונכון שיש כבר מודלים רבים של טיפול או אימון המציגים את הרעיון שהאדם הוא המורה/המטפל/היועץ של עצמו.
נכון,  אבל…  אבל אני עדיין מגלה כמה קל לנו למצוא את עצמנו בתוך התבנית המוכרת בה יש מישהו ששואל ומישהו אחר שיודע את התשובות.  גם אם זה במסווה חברי, תומך או רוחני -  עמדה של רצון לתקן, לפתור את הבעיה עבור מישהו אחר – היא עמדה שמשאירה את הצד השני קרוב למקום שבו הוא עומד ולא מאפשרת לו לצעוד קדימה צעדים משלו.
בשדה בו אני עוסקת, שדה-הלידה, התבנית הזו מהווה פרדוקס צורם: באופן מובהק הדבר הפנימי שמבקש להתפתח (במהלך ההיריון/לידה/הורות) הינו היכולת של האישה להיות המומחית של עצמה.
זה צורם כל-כך כי האופציה ההפוכה עלולה להיות מסוכנת: אישה בהריון שאינה לוקחת על עצמה להיות המומחית של עצמה ומחכה ל'בדיקות של המומחים' – עלולה לפספס את הסימנים העדינים שמסמן לה הגוף שלה על בעיה כל שהיא. וכמובן, כל שלב ההתקשרות הראשונית לתינוק נשען על היכולת של האישה עצמה לזהות את הסימנים שהתינוק מסמן ולהיענות להם. התפתחות התינוק תלויה בכך.

שני אנשי טיפול שאמרו את זה כבר מזמן ובדרכם יצרו שינוי:
קרל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי -  היה חלוץ בתקופתו (שנות ה50) ושבר את המודל של Therapist-Patient בו המטפל הוא היודע. הוא הציע כי דגם האינטראקציה הטיפולי נדרש להיות כזה המתייחס לאדם (הקליינט) כישות ריבונית, כאדם שברשותו הידע והמומחיות לגבי התהליכים של עצמו והחליף את המילה 'מטופל' (פציינט) במונח 'לקוח' (קליינט).  גישתו הפורצת דרך באותן השנים הניחה כבר אז את המודל בו הקליינט והתרפיסט הינם פרטנרים בתהליך.
פרופ' ג'נדלין, עבד עם רוג'רס ולקח את הדברים עוד הרבה הלאה. במאמר המצוין הזה: The Politics of Giving Away Therapy   הוא מזמין אותנו לפעול מתוך חופש, ואומר בין היתר, כי כשאנחנו מלווים אנשים בתהליך, אנחנו רוצים להעניק להם את רכיבי התהליך ואת המיומנות להשתמש בהם. "אנחנו לא רוצים פשוט לתת לאנשים דג," הוא אומר "אנחנו רוצים להעניק להם את הדרך בה יוכלו לדוג דגים". מהלך שכזה, הוא מציין במאמר, מעניק לאנשים את החופש והאפשרות להמשיך את התהליך בעצמם, ולא משאיר את הכוח רק אצל המטפל.

 

קשר מעורר ריבונות
כפי שאני רואה זאת,  על כל אינטראקציה בחיינו להיות כזו השואפת לעורר ריבונות של כל השותפים בה.  אבל אולי אפשר לומר גם כי שדה-הלידה באופן מיוחד דורש מאיתנו לקיים תקשורת מעוררת ריבונות, כזו המעודדת פרקטיקות שמפתחות באדם מומחיות עצמאית ותומכת בהתעוררות האינטליגנציה ההורית.
אך לא נוכל לעשות זאת אם נפעל על-פי המשוואה המוכרת של מטפל- מטופל.
בתקופה שמזמנת אתגרים תכופים וכמעט יומיומיים כמו בדיקות רפואיות ביניהן בדיקות ואגינליות, מפגש עם סמכות רפואית, התמודדות עם כאב פיזי ושינויים גופניים ומשפחתיים– אנחנו שואפות שהאינטראקציה במפגש תהווה דגם אותו אפשר 'לקחת הביתה'.   לכן, אופן עבודה שמעודד את היכולת של אדם לדוג את הדגים לעצמו הינו אחד הרעיונות שמנחים אותנו בפגישות B.O.T (תרפיה מוכוונת לידה).

לדוג את הדגים לעצמנו
אשתף כאן בקצרה בשלוש וריאציות של אינטראקציה כזו בתוך פגישת B.O.T:
*מיטל התקשרה וביקשה סשן טלפוני קצר ודחוף: הערה של אמא אחרת בגן עוררה אצלה את זיכרון ההפלה הטראומטית,  היא מוצפת ולא מצליחה להמשיך לתפקד.  את מה שעשינו בטלפון עד שמערכת העצבים שלה חזרה למצב מווסת,  רשמנו כשלבים שהיא למדה בהמשך לעשות לעצמה לבד.
*הילה נפגשה עם אישה לקראת הלידה השנייה שלה שאמרה: "כדי ללדת צריך להרפות ואני לא יכולה להרפות". היא הוסיפה שניסתה כבר הרבה שיטות להרפות ולא הצליחה.  בשונה מהמוכר, הן לא ניסו למצוא איך להרפות, אלא בדקו מה דווקא מוד 'אי ההרפיה' מאפשר לה וגילו שפעולת הכיווץ עצמה נותנת לה תחושת בטחון וכוח להתמודד. כדי לקחת את האיכות הזו 'הביתה', הן בדקו כיצד זה יכול לעבוד בתוך סיטואציית הלידה עצמה וזיהו (באופן הפוך ממה שהתרגלנו לחשוב) שדווקא פעולה מכוונת של כיווץ רצוני בכל פעם שמתחיל ציר מאפשרת לה להרפות.
*עם גילי נפגשתי פעם אחת, בסיומו של המפגש עשינו מעין   " rewind" על מהלך המפגש כדי לזהות מה היה שם שעבד עבורה. היא הבינה משהו שחזר על עצמו: בכל פעם שהיא ענתה בנחרצות שהיא 'לא יודעת' , הזמנתי אותה לספר מה היא 'כן יודעת' על העניין. ומכיון שהיא נוטה לענות הרבה ב 'לא יודעת' – זה היה בולט.  הזיהוי של ה"טכניקה'" הזו היה לה כל כך משמעותי, היא לקחה אותה איתה הביתה, כתבה לי אחרי שבוע תודה ושהיא משתמשת בכך הרבה, ולא חזרה יותר.  

בפגישות B.O.T  אנחנו (המלווה והאישה)  הופכות למעין צוות-מעבדה משותף, לוקחות את החופש להסתכל על מה שקורה לא כבעיה שצריך לפתור אלא כעל סוג של איכות שנותנת לה סימני דרך איך ה"לידה" הנוכחית רוצה להתרחש. אין כאן מטרה של שינוי דפוסי-חיים – אנחנו שואפות להכיר עוד יותר מה עובד עבורה ובודקות יחד איך מה שעבד במפגש יכול לעבוד גם בחיים. על מנת שאישה תוכל לקחת איתה הביתה את הפרקטיקות שתמכו בה, אנחנו עוצרות בתוך המפגש או בסיומו, עושות פאוז על השלבים שיצרו שינוי ולפעמים אפילו 'מתאמנות' עליהם כך שיהפכו למיומנות עצמאית עבורה. במקרים מסוימים אולי גם נפנה את האישה לקרוא חומרים נוספים שנותנים את הבסיס התיאורטי למהלכים שעבדנו איתם במפגש, זה קורה כשאנחנו מזהות כי ידע שכזה תומך באפשרות שלה להשתמש בכלים בעצמה.

מודל הנחיה אחר
גם הנחיה של קורסים היא אופציה קלה להיקלע אל תוך פוזיציה של בעלת הידע והכוח. כמנחות קורסי B.O.T אנחנו שואפות לוותר על המשוואה המוכרת של מורה-תלמיד, שאלה-תשובה, בעיה-פתרון  - ולהציע מודל ריבוני.  אמנם ה'תפקידים' ברורים – יש מנחות וישנן המשתתפות,  עם זאת זו אינה למידה והעברת חומר בדרך המסורתית אלא אופן מסוים של מעבר-חומרים פעיל.   מעבר החומרים במפגש משתנה בהתאם לממברנה המשתנה של המשתתפת, היא קובעת מה גודל המולקולות שיכולות לעבור אליה – ביום מסוים, ברגע נתון. כתוצאה מאופן התרחשות מהדהד שכזה, גם ריכוז החומרים הנלמדים מקבל אופי שונה בכל פעם, וגם אנחנו.
אופן ההנחיה אינו שונה מאופן העבודה שנרצה לבסס בליווי B.O.T, לכן גם השאלות, ההתנגדויות או הבעיות שמופיעות במפגשים הקבוצתיים נחקרות בשיתוף. גם כאן, נזמין את השאלה הנשאלת להיפתח עוד ועוד בפני מי ששואל אותה, וכך במקום להיכנס לתבנית של ייעוץ ומתן תשובות אנחנו מזמינות לעבוד עם העמקה התמקדותית  ולהתעניין עוד ועוד בשאלה או בבעיה שהופיעה, עד שעוד קשר בחוט נפרם או עד שהצעד הבא מתגלה.
מעניין לגלות למשל, ש
פגישות סופרויז'ן של B.O.T  אינן מאד נפוצות, אולי זה נובע בעיקר מהעובדה שמי שעברה את ההכשרות לרוב לא מחפשת תשובות מ 'מורה'. בוגרות הקורסים נעזרות אחת בשנייה כדי לחקור באופן עצמאי את הסוגיות שהן נתקלות בהן כנשות מקצוע.

ואחד הדברים שאני הכי אוהבת הוא כשכל זה מתרחש בתוך העבודה המשותפת שלנו, של גלית הילה דפני ושלי בהכנת החומרים ומפגשי הקורסים. גם ביננו אנחנו שואפות לנהל קשר מעורר ריבונות וכשזה לא קורה-  כמו בשיחה עם גלית, זה צורם לאוזנינו עד כדי כך שזה הניע את כתיבת הפוסט הזה שנוצר במשותף במשך זמן מה תוך כדי שיחות והתמקדויות של ארבעתנו.

נשמח מאד אם תשתתפו גם –  ותוסיפו את מחשבותיכם כאן.

4 תגובות ל “לדוג את הדגים לעצמנו – יצירת קשר מעורר ריבונות”

  1. טובה בר גיל

    היי קרן

    מה שאת (אתן) עושה עם הנשים שמבקשות את עזרתך – זאת מתנת אל.
    אני יודעת שזאת עזרה שלא תסולא בפז.
    אני מתנדבת, גם כדולה, בביה"ח "סורוקה", ואני נתקלת ביולדות שמגיעות עם טראומות שונות.
    אני עושה במיטב יכולתי לסייע להן ולחוות לידה כפלא הגדול בחיים.
    אשמח לקבל חומר שאוכל להעזר בו לרווחת היולדות.
    כל הכבוד ויישר כוח על פועלך.

  2. אביגיל גרזי

    קרן יקרה כל כך
    כל מילה בסלע. המאמר פשוט מדהים ומלא בענווה אמיתית שאופיינית לך.
    מתגעגעת

השאר תגובה