האורך לא קובע

אני רוצה לאתגר את הנחת היסוד הרווחת על-כך שאין אפשרות שתהליך משמעותי יקרה תוך זמן קצר, ושמפגש או מהלך קצר של מפגשים אינם יכולים ליצור שינוי עמוק.

הקדמה: לאורך כמעט שני עשורים אני מתעדת את הסיפורים של נשים על החוויות התת-קרקעיות שלהן בתקופה שסביב הלידה. אני מתעדת תיאורים כמו חווית חיים של הצלחה או כשלון בהתמודדות עם קשיי הנקה או עם אופן לידה שונה ממה שציפתה, תנאים שאיפשרו לאישה לפרוץ את גבולות הפחד שלה אל מול עוצמות הלידה, סיפורים על השתתקות במהלך של בדיקות ואגינליות, ועוד. אני מתעניינת בעיקר איך כל אלו משפיעים על המשך חייה של אותה אישה.


הנה שתי תופעות שאני פוגשת במקביל:
1. פעם אחר פעם  נשים ישתפו כי חל בהן שינוי משמעותי לעיתים עד כדי משנה חיים – בתוך קשר עם אנשי-מקצוע בשדה הלידה. כתשובה לשאלה מה יצר את השינוי,הן מציינות זאת כתוצר של האפשרות שניתנה למרחב התת-קרקעי שבתוכן  - להפוך משקוף לגלוי.  כלומר, המפגש עם אשת-המקצוע לא עסק אך ורק בעניין המקצועי שלשמו הן באו (הכנה ללידה, בדיקת העובר , ייעוץ הנקה) אלא כלל גם התייחסות לחוויה פנימית כל שהיא.

2. במקביל לעבודה עם נשים, מזה כעשור אני מנחה ומלמדת נשות מקצוע משדה הלידה על דרכים ליצירת אינטראקציה  משמעותית במרחב זמן מוגבל.  כמעט תמיד הטענה שעולה הינה ש: "ממילא אי אפשר ליצור שינוי משמעותי בזמן קצר. לכן, אם יש בעיה קונקרטית שצריך לטפל בה, עדיף לא לגעת במה שמתחת לפני הקרקע".

המושג 'שינוי משמעותי' נתפש אצלנו כדורש זמן ארוך, ההבנה הרווחת בחברה היא כי שינוי אמיתי יתרחש רק דרך תהליך של טיפול ארוך. ולא בכדי, זה נכון, ישנם חלקים בתוכנו שזקוקים לתמיכה ארוכה מאד כדי לקבל את האפשרות להשתנות.
אולם מפגשים עם נשים בתקופה שסביב הלידה מתקיימים לרוב בתוך מרחב זמן קצר וקריטי.  ונשים מספרות לנו משהו אחר ממה שחשבנו – הן מספרות שלזמן הקצר הזה יש פוטנציאל גדול.
הנתון הוא כי אי אפשר לדחות את זמן ההנקה, הלידה או את הטיפול בתינוק, ובנוסף, האינטראקציות עם אנשי מקצוע לרוב קצרות או חד פעמיות כמו בייעוץ הנקה, בדיקה במיון יולדות וגם שני מפגשים עם דולה לקראת הלידה זה מהלך קצר.  לכן, לאלמנט של מגבלת-הזמן ישנה השפעה על אופי ואופן העבודה עם אישה בתקופה זו. הוא מסמן לנו משהו על הדרך וגם על ההזדמנות שהוא מביא איתו.

כבר ציינתי בתחילה כי אני רוצה לאתגר את הנחת היסוד הרווחת כי לתהליך משמעותי אין אפשרות להתרחש בזמן קצר, אולם יחד עם זאת אני לא מנסה לומר כי קצר זו האלטרנטיבה ל-ארוך. את התוצאה של זה אפשר לראות בניסיון של העשורים האחרונים ליצור את ההיפוך הגמור לתהליך טיפולי ארוך – כשנהרנו אל עבר סדנאות האינסטנט שהבטיחו הארה בסופשבוע אחד או שניים… אבל גם גילינו שחזרנו מהן בנחיתה לא רכה בכלל אל פקקי יום ראשון, שם שום דבר לא השתנה.
דרך אחרת שיצרה שינוי,  התפתחה כמעט במקביל להתבססות תהליכים פסיכולוגיים ארוכים והציעה מודלים שונים של טיפול ממוקד קצר-מועד. אלו מודלים שהתפתחו כצורך לתת מענה ממשי למצבים ואוכלוסיות שהאפשרות לעבוד איתם הייתה בתוך זמן ומשאבים מוגבלים.  את אחד מהם פיתח ג'יימס מאן, פרופסור לפסיכיאטריה שניהל מרפאה ציבורית לבריאות הנפש בבוסטון בשנות ה 70. הייחוד של הפיתוח של מאן היה גישת טיפול מוגבלת בזמן – הפיתוח שלו היה תוצאה של משאבים מוגבלים במרפאה בה עבד, תור ממתינים גדול וחשש שיעבור זמן רב עד שיקבלו מענה טיפולי. המודל של מאן התגלה מאז כאפקטיבי מאד, עם שני אלמנטים בולטים בתוכו: המטפל והמטופל יוצרים הגדרת ברורה של מיקוד העבודה במפגשים,  ומועד סיום הטיפול ידוע מראש. מודלים דומים מתארים שעם הגדרות עבודה כאלה, במקרים מסוימים אפילו מפגש אחד ייצור את השינוי המתבקש.

ליווי B.O.T  אינו מוגדר כטיפול או כטיפול קצר-מועד, עם זאת, באופן דומה התפתחותו קשורה קשר ישיר לצורך לאפשר מענה ממשי ויעיל לאישה עבור אתגרים פיזיים ורגשיים ממוקדים ולעבודה בתוך מגבלת זמן ידועה שמציב שדה-הלידה. ונתון נוסף שהניח מצע להתפתחות ה B.O.T הינו תוצר של תיאורי הנשים: ההבנה כי למרות שמפגשים עם אנשי מקצוע בשדה הלידה אינם מוגדרים כטיפול רגשי-נפשי הם בעלי פוטנציאל ואפקט תרפויטי.

הניראות כן קובעת
מתוך מגבלת הזמן וההנחה הרווחת כי שינוי יתרחש רק בנוכחות תהליך ארוך, פעמים רבות נוצר בנו, המלווים של האישה, פיצול: ההתייחסות והמיקוד שלנו יפנו רק אל ההתרחשות הגלויה (בעיית ההנקה/ התכוננות ללידה…) ואילו ההתרחשות התת-קרקעית  (חוויות רגשיות, זיכרונות טראומטיים..)  תישאר שקופה וללא מגע.  "נשים הרי באות אלי כדי לקבל ייעוץ הנקה, לא כדי לעבור טיפול נפשי, ואין לנו מספיק זמן בתוך הפגישה"

הפיצול מוביל אותי חזרה אל התיאורים החוזרים ונשנים של נשים, (אנחנו), שמספרות על כך שהשפעה ניכרת עד כדי יוצרת שינוי משמעותי בחיים, קיימת בתוך האפשרות שהמפגש עם אשת/איש מקצוע יכלול גם התייחסות ומתן ניראות גם למרחב הרגשי.
כלומר, נדרש מאיתנו, אנשי המקצוע למצוא את אופן העבודה או התקשורת שתאפשר גם כאשר מסגרת הזמן קצרה – התייחסות וניראות לחוויות הרגשיות של האישה וצרכיה, בו-זמנית עם נקיטת פעולה תומכת קונקרטית.

המגבלה האמיתית:  החיפוש אחר פתרון
אולי המגבלה האמיתית שאנחנו מחזיקים אינה ש- אין זמן,  אלא זו המחשבה שמרגע שקושי רגשי כלשהוא יעלה אל פני השטח, נדרש מאיתנו למצוא פתרון לקושי.
  ואולי חלק מהתשובה נמצאת בתוך הנאמר, כי בתיאורים של נשים על האלמנטים שיצרו עבורם שינוי בתוך אינטראקציה מסוימת, אפשר לשים-לב אל מה שאותן נשים לא ציינו: הן לא ציינו כי במפגש הן קיבלו פתרון לקושי הרגשי שלהן, הן רק סיפרו שהחוויה הפנימית שלהן קיבלה התייחסות וניראות.

הקריטיות של הרגעים הקטנים 
ד"ר סיגל (Dr. Daniel Siegel) רופא פסיכיאטר, חלוץ בתחום שנקרא נוירוביולוגיה בין-אישית, חוקר כיצד תקשורת בין אישית יוצרת בנו שינוי.

סיגל וחוקרים אחרים בקבוצה שלו, מתארים כי האופן שבו מעגלים עצביים* חדשים נוצרים באינטראקציה טיפולית קורה דרך רגעים קטנים בהם מתרחש סוג מסוים מאד של קשר בין מטפל ומטופל.

סיגל מתאר את הרגעים הללו כ -  Critical micro-moments of interaction ומתכוון לרגעים בהם המטפל מתייחס לשינוי באינטונציה, בהבעת הפנים או בפוזיציית הגוף של המטופל, רגעים בהם הוא מגיב להתרחשות הלא מילולית, התת-קרקעית. ברגעים האלו, הוא מציין, נוצר קשר עצבי בין שניהם. מה שיוצר שינוי אינו המצב בו התרפיסט מפרש את ההתנהגות של האדם שמולו– אלא הרגע בו הוא מרגיש אותו.

על הרגעים הללו נשים מלמדות אותנו.
הן מספרות על הרגע בו המיילדת יצרה קשר גם עם הפחד שלה, היולדת, תוך כדי החדרת העירוי, ומאז עוצמת הפחד שלה ממחטים ירדה באופן משמעותי. על הרגע בו יועצת ההנקה ראתה את העיניים שלה ושאלה אותה מה שלומה – ובפעם הראשונה היא סיפרה על הפחד שלה להיות אמא. ואיך מאז שסיפרה – החיבור שלה עם התינוק התחזק.
רגעים קטנים של מפגש אמיתי.

***
אשמח לשמוע תגובות והרהורים,
קרן

תגובה אחת ל“האורך לא קובע”

  1. לילך

    קרן, בדיוק, אבל בדיוק ובצלילות מדהימה כתבת את מה שאני חשה
    על מפגשים שמוותרים על הבעלות על הכיוון שלהם, ומאמצים את השקוף מתחת לקונקרטי ומוצהר
    בחיבוק שלם אחד
    ויוצרים ממש תיקון
    מבט העל שלך על איכויות התהליכים ממש מרומם
    תודה
    לילך

השאר תגובה