כשהאובדן לא מוחשי

" עברו שנתיים ואני לא מצליחה לחזור לעצמי מאז הלידה. הייתי אדם אנרגטי פעיל ויוצר, וכבר הרבה זמן אני מרגישה נטולת כל אנרגיית חיים, כאילו איבדתי אותה איפשהו". אמרה לי עופרה, היא סיפרה שהלידה הייתה קשה מאד עבורה, שהיא לא התרחשה כלל כפי שהיא ציפתה.
כשאני שומעת אישה מציינת תחושת ריקנות או חוסר באנרגיית חיים – אני מבינה שזה לא קשור רק לאינטנסיביות של טיפול בתינוק או לחוסר-שינה.    כשאדם אומר "ניטלה ממני אנרגית החיים", משהו בתוכו נוטל ממנו את האנרגיה שלו.

דווקא סביב ימי החנוכה, דווקא בימים בהם אנחנו מחזיקים את נרות האור ומהללים אותו שיגרש את החושך, אני שומעת פעם אחר פעם את הקולות של הנשים שאומרות לי בדרך כזו או אחרת את המשפט: "כולם מציעים לי 'לעבור הלאה',  'להסתכל על הצד המואר של הדברים' – אבל אי אפשר לגרש משהו שהוא חלק ממני."
הן סביב הלידה או זמן ארוך אחריה, והן מגלות שהן איבדו שם משהו.    כולם בריאים, כן, ובכל זאת..

תחושה של אובדן אינה תמיד בעקבות מוות של מישהו, אבל היא תמיד תתאר חוויה פנימית של משהו שאיבד-חיים.
באופן טבעי, אחרי ההכרה באובדן יגיע שלב ההתאבלות. (ראה מודל קובלר-רוס).   אולם מה קורה כשהאובדן אינו מוחשי? איך מתאבלים, ועל מה?    מה קורה כשחווית האובדן אינה בגלל מישהו או משהו שהיה ואיננו, אלא בגלל משהו שלא קרה? למשל כמו ההיריון שלא קרה. הלידה הואגינלית שלא תהיה לה לעולם. החלום על הריון מאושר שהפך להיות הריון בסיכון. החיבור הראשוני עם התינוק שלא קרה, כי הוא אושפז בפגיה מיד לאחר הלידה.

את ה-משהו-שלא-קרה, לעיתים אף אחד לא מרגיש או יודע חוץ ממנה.

זה לא נהוג להתאבל על משהו לא מוחשי. זה בדרך כלל לא מובן, זה נראה מוזר וזה מפחיד את הסביבה. זה נדמה לפעמים מבחוץ כדיכאון, ואולי גם כמו בעיה שדורשת טיפול. והדיסוננס הופך קשה עוד יותר כשתחושת האבל מופיעה יחד עם לידת תינוק בריא– בעוד מצפים מהאם להרגיש את שמחת הלידה והאמהות – בתוכה היא מתאבלת, על משהו שציפתה שיקרה. למשל על כך ש – לעולם לא תדע מה זה 'באמת' ללדת, כי מנקודת מבטה אולי הניתוח קיסרי או לידת ואקום שחוותה – זו לא לידה אמיתית.

אם האובדן היה מוחשי, כמו אובדן של אדם קרוב, זה היה 'מתקבל על הדעת' לא להיות שמחה, או להסתגר, להצטרך יותר תמיכה, לבכות, להיות עצובה לפעמים. וזה היה אפילו נורמלי לתפקד ברמה נמוכה יותר מהרגיל.   אבל כשהאובדן לא מוחשי, כמו בסיטואציה בה אישה מרגישה שאיבדה את החופש שלה כעת כשהיא אמא לתינוק, כך שהמפגש עם התינוק מהול באבל על כל מה שהיא כבר לא תהיה יותר. על כל מה ש'להיות אמא' לוקח ממנה….
כשהאובדן לא מוחשי – זה נראה מבחוץ לא מובן ולא נורמלי.

תהליך אבל, אבל על כל אובדן שהוא, צריך את הזמן שלו. הזמן ישתנה בהתאם לאדם ולמידת חווית האובדן, אולם לרוב, כשתחושת האבל מקבלת את כל הזמן הנדרש לה, היא מפנה את הבמה. הכאב, יופיע בהמשך כמו צלקת המגיבה לחילופי מזג האוויר, אולם משניתן מקום לאבל הוא יפנה מקום להמשך החיים.

התאבלות, חשוב להבין, היא תהליך טבעי של אורגניזם חי כתגובה לחווית אובדן. כשתגובה טבעית של האורגניזם נעצרת מסיבה כל שהיא, התגובה שנעצרה לא נעלמת – אלא מחכה לזמן אחר בו היא תוכל לקבל ביטוי. וכך, האבל, אם לא קיבל מקום, יישאר ליד הבמה ויחכה שיגיע שוב תורו. אם הוא לא קיבל את הזמן שלו הוא לא יעלם, אלא יחכה להזדמנות שלו להיות.     ולפעמים רק הלידה הבאה או אירוע משמעותי אחר בחייה של אישה  – יאפשרו לה את הלגיטימציה לקחת לעצמה: זמן-אבל.

כששאלתי את עופרה "אם זה היה אפשרי לקבל את מה שאת צריכה עכשיו עבור עצמך, איך זה היה נראה?"  הדברים שתיארה נשמעו דומים מאד לצורך שאדם יתאר בתקופה של אחרי אובדן. היא אמרה:  "לקבל לגיטימציה מהסביבה להיות רק עם עצמי, להיות מוקפת באנשים שתומכים בי, לקבל עזרה פרקטית מהסביבה, לדבר הרבה על הלידה ועל מה שאני מרגישה עכשיו בקשר ללידה."
היא ציינה שהיא צריכה "שלא ילחצו עליה 'לחזור' "– לחזור לעצמה, לחזור לעבודה, לחזור לחיים, לחזור לארח את כל החברים, שלא יעודדו אותה לחזור להיות שמחה. היא צריכה זמן להיות 'ככה' , כמו שהיא עכשיו. רק אחר כך, היא תוכל באמת 'לחזור לעצמה'.
זו הייתה עבורה הבנה לא פשוטה. היא הבינה שהעייפות הגדולה שהיא חווה היא תוצר של המאבק הפנימי בתוכה – מאבק בין החלק בה שהתאבל על כל מה שהיא חיכתה לו ולא קרה בלידה ואחריה, ובין הפחד שאם היא תיתן לזה מקום, היא אף פעם לא תחזור להיות שמחה.

על מנת שתהליך ריפוי יתחיל לתפוס מקום, צריך שתתרחש הכרה בקיומו של האובדן ובכאב שהוא יוצר. עבור כך, האובדן צריך שנכיר אותו, שנראה אותו, ולפעמים הוא צריך גם שאחרים יראו אותו.
עבור חלק מהנשים שהגיעו אלי עם חווית אובדן בלתי מוחשי, המרחב שנוצר בפגישות שלנו היווה מרחב הכרה באובדן. הידיעה שיש מקום בו חווית האובדן מקבלת ניראות והכרה, איפשרה לאבל לתפוס פחות מקום בחייהן בכל שאר ימות השבוע.
אך לא תמיד זה הספיק. לעיתים האובדן ביקש לקבל גם הכרה וניראות במרחבים נוספים בחייהן, במקרים האלו, המשכנו לחקור מה תהליך האבל האישי שלהן – מבקש כעת, ואיך אפשר ליצור לו את התנאים המתאימים עבורו.  זה הביא את נועה אחרי היסוסים רבים.. לפתוח בלוג אותו שיתפה עם הקרובים אליה, בו היא יצרה מרחב שמאפשר לה לשתף פיסה אחר פיסה, פוסט אחר פוסט – בחוויות שלה. כך היא הרגישה שהיא נותנת מקום למקומות בתוכה שלא קיבלו ביטוי והכרה ותוך כדי גם מעלה את המודעות לנושאים הללו. מיקי, חובבת צילום, יצרה פרויקט צילום של 'מקומות חסרים', ורוני פשוט חזרה לרקוד, ועם הריקוד – החיים התעוררו בה שוב.

 

השאר תגובה