שם אחר לטראומה

"לא בא לי לגעת בטראומות של אנשים" היא אומרת לי "לא בשביל זה בחרתי לעסוק בתחום של לידה" 

"ממממ… זה לא בדיוק זה…" אני מנסה לספר לה, "זה לא שמתמקדים בטראומה, זה…."  אני מחפשת מילים שיתארו את אופן העבודה ב B.O.T עם חוויות טראומטיות.
והמילה  טראומה  - אולי גם היא לא באמת מתאימה כאן? אז אני מחפשת,  מנסה לומר זאת במילים אחרות:

אירוע טראומטי  – הוא אירוע שבו התרחש משהו שהשפיע עלינו באופן משמעותי כך שהגוף שלנו נושא את הזיכרון שלו. (אולי נקרא לזה זיכרון? או זיכרון שהגוף שומר?)
אני ממשיכה לתאר: כשאנחנו בסביבה של משהו שמזכיר את המקרה או את החוויה שחווינו, מערכת ההגנה בתוכנו– מופעלת.
לעיתים קרובות המערכת מופעלת מבלי ששמנו לב לכך. מבלי שהיינו מודעים להפעלתה. ולמרות שלא היינו מודעים להפעלתה היא כבר משפיעה על התנהגותנו ועל תפישת המציאות שלנו באותו הרגע.
(אז אולי זיכרון שמפעיל? או  זיכרון בעל השפעה? )
אירוע כזה יכול להיות בעצם כל דבר. דבר 'קטן' שאפילו לא ידענו איך הוא השפיע עלינו או לא זכרנו אותו, כמו החרם שעשו עלי בכיתה ו'. או הרגעים שלפני ההרדמה בניתוח בגיל 8.
וזה יכול להיות משהו גדול, וידוע  – שהמילה טראומה תצטרף לתיאור שלו, כמו מוות או מחלה קשה של אדם קרוב, פיגוע, תאונת דרכים או פגיעה מינית.  וכשנתון מסוים בסביבה של אותו אדם – מילה ,ריח, תחושה, חפץ  – מזכיר את האירוע, או דומה בתחושה לחוויה שנחוותה אז – המערכת מתעוררת. (אולי נקרא לזה התעוררות הזיכרון?)

מכאן עולים מושגים נוסף:
התעוררות  - התעוררות של מערכת –  רמת העוררות תהיה תלויה ברמת האנרגיה שכלואה בגוף מאז האירוע.
טריגר –  הוא הגורם המעורר. הגוף מגיב לטריגר כאילו מישהו לחץ על כפתור הפעלה בלי שום הכנה מראש.

אני ממשיכה ובודקת גם את המושגים 'טריגר' ו 'סימפטומים פוסט – טראומטיים':
אם הפצע מהאירוע הטראומטי, היה גלוי, והחלק הפגוע היה חשוף לאוויר, יש יותר סיכוי שאפשר היה לראות מה מצבו ולטפל בו. כמו פצע שנמצא על גבי העור. הוא חשוף לאוויר, רואים אותו, נוגעים בו, ואפשר לטפל בו. במקרה כזה סביר שנשארת צלקת או כמה צלקות. סביר להניח שמגע בצלקת יהיה תזכורת לכאב. אולי לא יהיה נעים אבל לא יפגע בתפקוד של שאר חלקי הגוף. אולי משהו בגוף יתכווץ, אבל יידע גם  לחזור ולהמשיך לנוע.
ואם הפצע מאז האירוע נשאר פנימי, סגור, או אולי קיבל טיפול רק בחלקו, יש להניח שמסביב לפצע נוצרה מעטפת כמו שהגוף יוצר סביב זיהום כדי שלא יתפשט. הזיהום לא טופל, רק נתחם באזור מסוים. ואז, מגע באזור, יגרום מיד לסירנות לפעול ולכל המערכת להתכונן ולשמור. למרות שאין כלל סכנה אמיתית, המערכת שחוותה פעם מצב  כואב או מסוכן, מגיבה מהר ובעוצמה כדי לא לחוות זאת שוב.

בהקשר של עבודה עם אישה סביב הלידה, תשומת הלב שלנו תהיה לכך שאם מגע בנושא מסוים גורם לתגובה חזקה של המערכת  –  הוא מבקש התייחסות.  ההתייחסות לאו דווקא תהיה פניה אל מקור הפצע, אלא זיהוי כפתורי ההפעלה. ובהמשך, בדיקה מה יכול לעזור לה להימנע מלהיחשף אליהם וגם מה יעזור לה במידה והכפתור , הפעיל את מערכת האזעקה.
עבודה כזאת מרגישה לי כמו 'שנורקל' לפצע שבפנים, כך שאויר יכול להיכנס ולצאת בעדינות..

כשחוקרים קצת את שדה הלידה בהקשר של טראומה מזהים שעבור נשים רבות ישנם הרבה כפתורי הפעלה כאלה בתקופת ההיריון והלידה.  (אולי – נקרא לזה כפתור הפעלה?)
דוגמאות לכפתורים כאלה הם שינויי גוף, מפגש עם סמכות רפואית, חשיפה של אזורים אינטימיים, הריון כהתרחשות שאין שליטה עליה, בדיקות רפואיות חודרניות כמו בדיקות-דם אולטרה-סאונד וגינאלי. גם כאבי הלידה יכולים להציף ולהיות טריגר לחוויה מהעבר. סביבת הלידה מכילה אינספור טריגרים, וזיהוי מוקדם של כפתורי הפעלה אפשריים יאפשר לאישה להתכונן ולפתח אסטרטגיות התמודדות.
כלומר, דווקא ההסכמה לזהות טריגר ולבדוק עם האישה למה הוא גורם, תאפשר לפתח אסטרטגיות מתאימות לפעולה. זיהוי של מערכת עצבים מעוררת, מספיק בשביל לפעול, בשביל לעזור. ברוב המקרים אין צורך לדעת את הסיפור שמאחורי. הוא לא רלוונטי.

לכן אני לא מתעסקת בטראומות אלא דווקא בכוחות החיים שבאים בעקבותיהם.
ההבנה שהסיפור כבר היה, שהוא לא מתרחש עכשיו אלא זו המערכת שמתעוררת לנוכח ההיזכרות בו, עוזרת להכיר בקיים ולהסכים לנוע הלאה.  אז בעצם אפשר גם לקרוא לזה – הכוח שאחרי או התנועה קדימה….  לא?

הצעות נוספות יתקבלו בברכה! קרן

קרן פרידמן גדסי – 2011

השאר תגובה