ואם הכל היה אפשרי?

*** לקוראי אנגלית – אפשר לקרוא את המאמר הנוכחי גם באנגלית באתר NEW BIRTH

על פוטנציאל של לידה טראומטית להפוך לקרקע פורייה

בהליכת הבוקר דרך השדות עצרתי מול שדה תירס שנקצר, כזה שכבר עברה בו המכונה הגדולה הזו שהופכת את האדמה. השדה העצום, כולו רגבים רגבים, הרגיש לי נח , נח ומחכה.
עצרתי את ההליכה כדי לרגע להיות עם התחושה הזו, של האדמה.
לפני כמה שבועות  בהליכה אחרת בבוקר עצרתי מול אותו השדה, התפעלתי מצמחי התירס, ירוקים גבוהים ושופעים כל כך.
ועכשיו, האדמה הזו, שדה הרגבים הזה,  מרגיש לי כל כך מלא פוטנציאל, ועוברת בי מחשבה שאפילו מרגשת לרגע, מה יצמח כאן עכשיו?
כל כך הרבה אפשרויות …

הייתה לי לידה טבעית ונוראית, היא אומרת לי בטלפון, וזה לא עוזב אותי כבר חודשים.

היא מגיעה אלי לקליניקה.
בפגישות שלנו, אנחנו הופכות את האדמה. את אדמת הלידה שלה. מטר אחר מטר אנחנו מתקדמות בשדה חווית הלידה שלה, פוגשות את היבול אותו היא אוספת לחיקה. רואות את העשבים שצמחו, מזיזות אותם ומסכימות לראות את מה הם הסתירו. יחד אנחנו מתבוננות באזורים בהם שום דבר לא צמח, האזורים בשדה הפנימי שלה שלא קיבלו הזנה.
אני מזמינה אותה למשחק. המשחק נקרא: ואם הכול היה אפשרי?
אם הכול היה אפשרי בלידה שלך – אם הכל היה אפשרי -  מה הייתה התחושה שלך בלידה?
כדי לאפשר לה לפגוש תחושות שנראות לה כל כך רחוקות ממנה באותו הרגע, אני קוראת לתהליך הזה משחק. שימוש באנרגיה של משחק, מניח את ההנחה שהדברים הנאמרים לא חייבים להיות מציאותיים או הגיוניים על-מנת שנסכים לעבוד איתם, ולכן הוא מאפשר הבעת התחושות העמוקות, גילוי וחשיפה של החומרים מהם עשויה החוויה.

המשחק  אם הכל היה אפשרי הוא כלי יעיל במקרים רבים. המקומות אותם נשים סוחבות שנים רבות אחרי הלידה (ואירועים משמעותיים אחרים בחיים), המקומות שלא עוזבים אותן, או הן לא עוזבות אותם, הם אותם המקומות בהם התחושה הפנימית שלה, לא תאמה את ההתרחשות החיצונית. כלומר, היא התכוונה לעשות משהו, וקפאה. התכוננה להגיד – ושתקה. רצתה לבקש – והתביישה. רצתה לזוז – ונעצרה.
אם הכל היה אפשרי, אני שואלת בקליניקה – מה היה קורה שם, בדיוק בנקודה הזו בה אמרו לך ש.. בה הרגשת ש…  בה שכבת על המיטה ו..
זו שאלה שנותנת רשות. שנותנת אפשרות לביטוי למה שעוד לא התבטא. התוצאה של הביטוי תהיה האפשרות לאנרגיה שנשארה כלואה, שנעצרה אז, לנוע.
התנועה, מתרחשת אפילו אם כל הנאמר הוא רק 'דמיוני', אפילו אם ברור שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולשנות את פרטי האירוע. האפשרות לתת תנועה כלשהיא למקומות שנשארו תקועים – יוצרת שינוי. איזה שינוי? הנה אחד הסיפורים לדוגמה.

"אם הכל היה אפשרי ……" היא אומרת, "אם הכל היה אפשרי אז הייתי מרגישה שהצלחתי, לא  שנכשלתי. אם הכל היה אפשרי אז הייתי מרגישה שאני יודעת ללדת. אני לא מרגישה כך היום."
ואני, יכולה לראות את האנרגיה עומדת ממש במקום בו היא מתרגמת התרחשות מסוימת בלידה, כהצלחה או כשלון. עומדת במקום של מה נתפש בעיניה, כאישה ש 'יודעת ללדת' לבין כזו ש 'לא יודעת'. בשלב מסוים של העבודה שלנו, נחזור לאמונות הללו, נניח אותן לפנינו ונתבונן בהן שוב.

אנחנו ממשיכות. היא מספרת על הלידה. מספרת ומספרת, ואני אוספת בשבילה מילים. אוספת בשבילה, את המילים שמתארות את התחושה שלה בתוך סיטואציה מסוימת.  אמירות אלו, יהוו כמו סימני דרך בתוך סיפור גדול מבלבל ומציף עם המון פרטים, אנשים והתרחשויות. מתוך הדברים שהיא אומרת, אני כותבת על דף לבן:

"טעות"

"כשלון"

"הייתה לי תוכנית מפורטת"

"הרגשתי שאני מפריעה למיילדת"

"הרגשתי שלא רואים אותי באמת"

"הרגשתי שמישהו לקח את המושכות ממני, את הלידה ממני"

"הרגשתי שנכשלתי"

האמירות הללו יהיו המפתחות שלנו. מעין שערי הכניסה פנימה. אנחנו לוקחות אמירה אמירה וחוקרות אותה.
נשאל שאלות כמו: מה הם המקומות שמייצגים 'טעות' בלידה. מה זה בשבילך להרגיש שטעית? מה קורה לך בחיים כשהתוכנית לא מתבצעת כמו שתכננת אותה? כשאת אומרת 'נכשלתי' – של מי הפנים שאת רואה מולך שאומרות לך 'נכשלת'? ועוד שאלות דומות.

אני קוראת לכך חקירה ידידותית. החקירה הידידותית היא חקירה לשם מפגש, לא לשם מציאת אשמים. זו עוד דרך להרחיב את היכולת להיות במגע עם מקום שמבקש תשומת לב.
עד עכשיו, היא אומרת לי, היא לא סיפרה לאף אחד את סיפור הלידה שלה. "לא רציתי שאף אחד  ידע שנכשלתי".
במקומות שנחווים ככואבים, אנשים מעדיפים לא לגעת. המקומות שלא נגענו בהם,  נשארים חשוכים ומאיימים. אבל אם מסכימים להדליק את האור, אפשר לראות שהמפלצת המפחידה, אולי לא הפכה לנסיכה, אבל היא בעצם יצור שאפשר לאכול איתו ארוחת צהריים ואולי אפילו לדבר איתו קצת.
במסע שלנו יחד, בכל מקום שנראה שיש מפלצת שמפחידה, אני בודקת איתה אם זה בסדר מבחינתה, ואם כן, אנחנו מדליקות קודם פנס, ורק אחר כך, לאט לאט, כשאפשר, פותחות וילונות ונותנות לשמש להיכנס.

כשחקרנו את 'הרגשתי שאני מפריעה למיילדת' עשינו טיול בזמן. היא סיפרה את פרטי האינטראקציה ואני שאלתי, ומה היה רגע לפני כן? וכשסיפרה, שאלתי שוב, ומה היה רגע לפני כן? ובכל רגע כזה,
עצרנו את הזמן, ובדקנו את ההתרחשות הפנימית בתוכה. לדוגמה, מה היא הרגישה ממש ברגע בו המיילדת נכנסה? מה עבר בתוכה, מה רצתה להגיד, לעשות. ורגע משמעותי אחר בו עצרנו, היה כשהמיילדת אמרה לה "את לא נראית לי בלידה עדיין" ולמרות שהיא אמרה שכואב לה, המיילדת הלכה.
מה הייתה התחושה אז? אנחנו בודקות.
לעצור את הזמן מאפשר לזהות את הרגעים הקטנים שלעיתים התחילו איזו שרשרת תגובות שלא היינו מודעים למקור שלהן.
הזיהוי, אמנם לא ישנה את ההתרחשות שכבר קרתה. אבל יוכל לשנות את נקודת ההתייחסות שלה להתרחשות, ויהווה כמו קרקע שהפכנו בה את האדמה. בשלב מאוחר יותר, נבדוק יחד למה האדמה זקוקה כדי לאפשר צמיחה חדשה.

במהלך ההיזכרות במילים שאמרה המיילדת, עשינו 'פאוז' על רגעים בסיפור כמו לעצור סרט וידאו תמונה אחר תמונה. היא שמה לב איך הגוף שלה מתכווץ לנוכח האמירה של המיילדת, איך היא הולכת אחורה כמו נצמדת לקיר כדי לא לתפוס מקום. לשאלתי מה התחושה שעולה בה היא ענתה: "שלא רואים אותי"
ומה קורה לך כשאת מרגישה שלא רואים אותך? "זה כאילו שלא אוהבים אותי שם. לא מקבלים  אותי" ומה זה יוצר בך כשאת מרגישה שלא מקבלים אותך? אני ממשיכה לשאול,  " אז מיד אני מתכווצת בתוך עצמי. מתרחקת. ואני אומרת לעצמי: אני כבר אסתדר לבד." היא עונה.
עם ההבנה של ההתרחשות הפנימית שהתחוללה בה, טיילנו לרגע אל מחוץ לסיפור הלידה למצבים אחרים בחייה. כן, היא יכולה לראות איך זה משהו שהולך איתה כבר שנים הדפוס הזה. בדקנו איפה זה קורה בעיקר, וגם מתי עם אילו אנשים ובאיזה מקומות, זה דווקא פחות קורה. כלומר איפה היא מרגישה לגמרי אהובה ושמקבלים אותה כמו שהיא, ומה זה מאפשר.
ההתבוננות הזו הייתה מפתח משמעותי. הרבה מאירועים שקרו בשלבים מאוחרים יותר בלידה, הסתבר לה,  היו תוצר של המקום הזה. המקום בו משהו בתוכה נסגר, התכווץ, הרגיש שהוא לבד שלא רואים אותו ולא מקבלים אותו כמו שהוא, ולא היה פנוי לקבל עזרה ותמיכה מסביב.

המשכנו לעבוד עם סיפור הלידה, פגשנו צומת אחר צומת בסיפור הלידה שלה. חקרנו אמירה אחר אמירה, בכל פעם עד שהייתה תחושה של הקלה. עד שהרגשנו את התנועה, את השינוי.
זה לא תמיד היה קל לפגוש את מה שעלה.   אבל תחושת הכובד שהיא החזיקה כשהגיעה בפעם הראשונה, הלכה והשתנתה. אפשר היה לראות על הפנים שלה את הרגש חוזר לקמטי ההבעה, היא סיפרה שהיום יום שלה כבר היה הרבה יותר קליל, והרגישה את עצמה עם יותר אנרגיה וכוחות לחיים.

וכך, אחרי שהפכנו את האדמה ואווררנו את הקרקע, בדקנו מה נדרש כעת כדי לאפשר צמיחה חדשה.
נראה היה שצריך עוד לסגור כמה עניינים בסיפור הקודם,  כדי להתחיל סיפור חדש.

פעמים רבות הסיפור הגלוי, הנראה, מכיל בתוכו עוד סיפורים אחרים מתחתיו.
בעקבות ההסכמה לפגוש את נקודות הכאב בלידה, קרו כמה דברים. אחד מהם היה שהופיעו להם, לראשונה, נקודות החוזק בלידה, האזורים שהכילו הרגשה של הצלחה. היא יכולה הייתה לשים לב לרגעים בהם הייתה גם תחושה של 'יודעת', ותחושה של שליטה ובחירה. עובדה זו, איפשרה נקודת מבט חדשה, נוספת, על סיפור הלידה.  עכשיו, בהתבוננות על הלידה, החוויה הייתה אחרת. היה בה גם כאב, אבל גם עוד כמה דברים, נעימים דווקא..

הדבר השני שעלה, היה ההבנה שתחושת הטעות שהופיעה בהתחלה, שייכת גם לזמן של אחרי הלידה, לחווית התקשורת שהייתה לה אחרי הלידה עם המשפחה המורחבת שלה.
היא תיארה תחושות של חוסר הבנה, חוסר תקשורת וכאב על מילים שלא נאמרו ועל רגעים של חיבור שהוחמצו. היא מרגישה שטעתה בדרך בה התייחסה אליהם. שהם טעו בחוסר ההבנה שלהם אליה.
היא בחרה לכתוב. וכתבה להם מכתבים בהם סיפרה עליה, על איך היא הרגישה, על איך היא מרגישה היום. שיתפה בדברים שלא שיתפה עד כה. כשכתבה, לא ידענו אם היא תיתן את המכתב לנמענו, או לא, או אם תכתוב אותו שוב אבל אחרת. ההנחיה הראשונית הייתה פשוט לכתוב את כל מה שרוצה כעת להיאמר.
התנועה היא כרגע ממנה אל הדף, את השאלה מה יקרה עם הדף אחר כך בעולם, נשאיר לאחר כך.
כתיבה שכזו היא בעצם עוד כלי שמאפשר ביטוי בתוך מרחב בטוח. זה כלי שמאפשר לה להבין את העצמי הפנימי שלה בעוד רובד. וזו עוד דרך להניע אנרגיה תקועה.
מהרגע שהאנרגיה תנוע, משהו כבר יוכל להשתנות. בדרך כלשהיא, שעוד לא ידועה כרגע.
כתיבת המכתבים הרגישה כמו סגירה של פרק. היא סיפרה על שקט. אמרה שמשהו בה, שלא נתן מנוחה עד עתה, הסכים כעת לנוח.
יחד הרגשנו שלעת עתה, השלב הזה הסתיים, ואפשר לעצור כאן ולנוח. ובעוד זמן מה, לבדוק אם יש עוד משהו שמבקש ביטוי.
בינתיים, היא כבר התחילה לחשוב על איך תעבוד מהבית, על הפרויקט החדש שלה בעבודה.


…הנה עכשיו, עכשיו זה מרגיש דומה לשדה הרגבים שפגשתי. מעניין מה יצמח שם, אני חושבת לעצמי

 קרן פרידמן גדסי – ינואר 2011 

5 תגובות ל “ואם הכל היה אפשרי?”

  1. בטי גורן

    כתבת כל כך מקסים ומרגש, ומלמד. תודה.

  2. יעל רותם

    קראתי בשקיקה כל מילה.
    המילים והמשפטים של היולדת הזו כאילו יצאו מהפה שלי: "טעות", "כישלון", "הפרעתי למיילדת"…
    מקסים איך שהצלחת לתת לכל הדברים המורכבים האלה ביטוי ולגרום לתנועה קדימה.
    משהו ששאלתי את עצמי לאחר קריאת המאמר:
    במשחק הזה שנקרא "אם הכל היה אפשרי", יכול אולי להיווצר מצב שדווקא בגלל שזה משחק, אולי הפער בין המציאות לדימיון יכול להיות קשה. האישה מסכימה להיות כאן במקום שמניח את מה שקרה לה לצד הפנטזיה ולהשוות ביניהם. אני בטוחה שאת עשית את זה בעדינות ובקצב שהאישה איפשרה…
    אבל אני פשוט שמתי לב שכשאני מדמיינת את עצמי שואלת את עצמי שאלות כאלה בנוגע ללידות שלי, מה שעולה והכי בולט זה ייאוש. ייאוש לא נעים. כזה שבתוך סשן, היה דורש ממש עכשיו התייחסות.
    אשמח לשמוע ממך אם נתקלת במצב כזה, ומה את מציעה לעשות מייד כשזה קורה.
    יעל

  3. נעה שפר

    קרן, קוראת שוב ושוב, וכל פעם לומדת עוד משהו חדש.
    סיפור מקרה שמחזיק כל כך הרבה חוכמות. תודה לך!

השאר תגובה